דמיינו שביום החתונה שלכם, היקום לוחץ על הכפתור שמתחיל את הספירה לאחור. שש שנים מהיום הגדול יוכרע - האם אתם גרושים או נשואים. ודאי שמעתם על הנתון העצוב לפיו 50% מהזוגות הנשואים בוחרים לסיים את מערכת היחסים שלהם ולהתגרש. אבל מה אם הייתם יודעים מה עשוי להבטיח את מקומכם בחמישים האחוזים הבטוחים?
להצליח לנבא האם מערכת יחסים תצליח לשרוד את מבחן הזמן, זו משימה מאתגרת. לייצר מערכת ניבוי שתוכל לומר איזה מהזוגות יחוו זוגיות נהדרת ואילו מהם ייפרדו, זו כבר משימה בלתי אפשרית. אל המשימה הזאת יצאו יחד בני הזוג גוטמן, שחקרו במשך 25 שנים 130 זוגות שהסכימו להיכנס למעבדה. את האינטראקציות של הזוגות האמיצים בחנו השניים בעשרות מדדים; הם מדדו את קצב פעימות הלב שלהם, מידת ההזעה בכפות הידיים, דקות הצחוק וטמפרטורת הגוף שלהם. כל זוג קיבל יחד עם הצ׳קים של החתונה, גם את ההתחייבות לשמור על קשר עם צמד החוקרים במשך עשרים השנים הבאות לצורך המחקר. בניגוד לעצות סבתא וספרי עזרה עצמית, המחקר של השניים מצליח לנבא ברמת דיוק של 90% כמה מהזוגות יישארו ביחד, וכמה מהם יפרידו כוחות 6 שנים לאחר מכן.
שברירים של מערכות יחסים
את הסצנה הזה אתם מכירים טוב מאוד: ילד שובב מתחיל להתרוצץ סביב ילדה חמודה. הוא נוגע קלות בכתפה, וקופץ אחורה כדי שהיא לא תבחין בו. אחר כך קורא בשמה וממהר להעמיד פני עובר אורח תמים. בהמשך הוא מחביא לה את המחברת, ואף מנסה את מזלו בשיר: ״יש לי שיר שמעצבן אנשים״. אך הילדה ממשיכה בשלה, כלל לא מתייחסת לניסיונות החיזור הנאיביים של הילדון. ניסיונות לתקשורת מהסוג הזה עניינו גם את הזוג גוטמן. הם קראו לניסיונות כאלו "הצעה לתקשורת". אלה הם כל הניסיונות מצד הפרטנר שלנו לקבל מאיתנו תשומת לב, הבעת חיבה, אישור, או כל סוג תקשורת חיובית אחרת. זה יכול להתבטא בחיוך, מבט, שאלה, בקשה לעזרה או מתן עצה. הצעות לתקשורת יכולות להיות בלתי מורגשות, אך הן מתרחשות כל הזמן. כשזוג מכין יחד ארוחת ערב יכולות לחלוף בין השניים כמעט 200 הצעות לתקשורת בשעה. קומץ מילים סתמי כמו "איזה יום יפה היום", או "היי מותק, תעביר לי את המלח", יכולים להיות ניסיונות להשיג את תשומת הלב שלנו. אחרי שניסה בן הזוג להשיג את הקשב שלנו, להצחיק או לעניין אותנו, אנחנו צריכים לבחור כיצד והאם להגיב. נוכל לומר לו משהו כמו "זה יום נפלא לים", או שנוכל גם לומר "שקט, אני מנסה לקרוא משהו".
מסתבר שיש הבדל משמעותי בהתייחסות לניסיונות התקשורת בין הזוגות ששורדים באושר ובין אלו שלא. אלה שנפרדו התייחסו להצעות התקשורת רק ב-33% מהזמן, בעוד אלה שחיו באושר עד עצם היום הזה, התייחסו להצעות לתקשורת של בני הזוג שלהם 86% מהזמן. מסתבר שאותם רגעים קטנים של הרמת המבט להנהון, חיוך או תשומת לב משחקים תפקיד מרכזי בניבוי עתידם של הזוגות. הגוטמנים מסבירים שהרגעים הללו מעידים על מצבה של מערכת היחסים, הם בונים עניין, אהדה, ורגש החיובי שלנו כלפי בני הזוג.
המצב כבר בלתי נסבל
בסרט "מר וגברת סמית'" יושבים על ספת הטיפולים אנג'לינה גולי ובארד פיט ומספרים מה קשה להם בהתמודדות האחד עם השנייה. מה שמביא את בני הזוג המתוסכלים לקליניקה הוא בעצם המון ניסיונות לתקשורת בין השניים שנותרו ללא מענה. כשהם מגיעים אל כורסת הטיפולים מעודדים אותם, "שתפו!", "ספרו לבן הזוג שלכם מדוע הוא כל כך מרגיז אתכם" וכל אחד מקבל את המגפון בתורו. מחקרם של הגוטמנים מגלה שרעיון פריקת הלחצים והתסכולים דווקא לא תורם לשימור מערכת היחסים. בכעס אין שום בעיה לכשעצמה, אך צריך לנהוג בו באחריות. גם לפרוק צריך לדעת לעשות בחכמה וברגישות.
המחקר מראה שהוצאה לא מבוקרת של הטינה זה על זה, מייצרת בצורה קוסמית עוד טינה. איך מוציאים בצורה מתונה הרים של טענות ונהרות של תלונות? טוב ששאלתם. בני זוג ששרדו ריבים גדולים ואחזו זה בידו של זה ביום המחרת, היו אלה שפרקו את שעל לבם בצורה מעודנת ורגישה, הם היו מתחשבים ואדיבים גם ברגעים הקשים. הם עשו זאת בדרך שמזערה את הצורך של בן הזוג שלהם להתגונן. בני הזוג שלהם תפסו אותם כמי שרוצים בשינוי שיהיה טוב לשני הצדדים. הם השתמשו במסרים כמו "יש משהו שמטריד אותי, ואני בטוחה שיש לי חלק לא מבוטל בזה, אבל חשוב לי לדבר" על פני האשמות כוללניות או שתיקות פסיביות- אגרסיביות.
לפתור את הקונפליקט
משגע אתכם שיקירכם מאמין שלפח האשפה יש יכולת מופלאה להצמיח רגליים ולפנות את עצמו, מה אתם עושים בנידון?
א. האם אתם מתחילים במשא טיעונים שלא יבייש קורס במשא ומתן עד שייכנע ויפנה את הפח החוצה? ב. האם אתם מעבירים אותו קורס מזורז בביולוגיה המרתקת של הזבל הביתי ואז מנסים לשכנע אותו?
ג. אולי אתם נמנעים מלפתוח את הנושא, מבינים שזה פשוט קשה לו, ומפנים את הזבל בעצמכם?
גוטמן מצא במחקריו שקיימים שלושה סגנונות של ניהול וויכוחים בקרב זוגות:
עורכי הדין: כאן בני הזוג הם מתמחים מטעם עצמם בשני צידי בית הדין הגבוה לצדק. הם מאוד משכנעים וכריזמטיים. הם חיים בשביל להתווכח, ולא חוסכים באמצעים כדי להוכיח שידם על העליונה. הם יהיו שנונים, יביאו אסמכתאות וצידוקים למכביר. כששני בני הזוג תואמים, הוויכוח הוא חלק מהמשחק וההנאה של השניים.
שקט תעשייתי: במצב הזה בני הזוג מזכירים במקצת את ילדי הפרחים של שנות ה60'. הם לא ינסו לשכנע, ימנעו מלהתווכח, ויתרחקו מקונפליקט כמו מאש. הם עדינים בצורת דיבורם, חוקרים את סביבתם, אך לא מנסים להניע את הפרטנר שלהם מדעתו. הם יאמרו משהו כמו "זאת דעתי, אתה חושב אחרת, וזה בסדר מבחינתי".
הפסיכולוגים: הם יספרו לכם מה קרה, כיצד הדברים גרמו להם להרגיש, ומה הם חשבו לפני שעשו מה שעשו. הפסיכולוגים יציפו את הרגשות, הציפיות והמחשבות שלהם, ישתפו את בני הזוג במה שקורה בקופסה השחורה שלהם וינסו להגיע לעמק השווה.
בניגוד אולי לדעה הרווחת, או לעובדה שבני הזוג גוטמן התמחו בפסיכולוגיה, הסגנון השלישי הוא אינו סגנון ניהול הוויכוחים המועדף. כל אחד מהשלושה יכול להיות נהדר, כל עוד יש התאמה בין בני הזוג. עורך דין יכול לעשות חיים קשים מאוד לפרטנרית הנמנעת מעימות, ופסיכולוג ישגע עורכת דין.
החוק הראשון באימפרוביזציה: אם יצא לכם להתנסות באימפרוביזציה, בוודאי שמעתם על החוק הראשון והחשוב ביותר הנושא את השם "כן, ו…". על פי החוק הפשוט, אתם מחויבים לקבל כל דבר שהשחקן מולכם אומר כאמת לאמיתה, ובנוסף אתם צריכים לשלהב את הסיטואציה, ולגרום לו להמשיך לדבר. שחקן אימפרוביזציה נורא יגיב ב"כן, אבל" ויסרס את הרצון של הפרטנר שלו להמשיך לדבר. כשבחן ג'ון גוטמן את הזוגות שלנו, הוא הצטייד בסטופר מדויק ובחן כמה דקות הם מעבירים בשיח נעים, בצחוק, שאילות שאלות וחיוכים, וכמה דקות העבירו כשהם תוקפניים, פגועים ומרירים. הוא גילה יחס זהב חדש. הזוגות שהיו במערכות יחסים בריאות ומאושרות בילו פי 5 מהזמן שלהם בפעילות תקשורתית חיובית בעת משבר, ופי 10 ביום רגיל. במערכות יחסים מדהימות התנהלו הזוגות במדיניות של "כשאתה כואב או סובל, העולם מבחינתי עוצר". גם אם בני הזוג שלהם כעסו, הם קיבלו מרחב בטוח לדבר ולהתבטא בו. במערכות יחסים לא טובות, נהגו בני הזוג במוטו של "כשרע לך, הישאר רחוק ממני".
הם לא אפשרו לבני הזוג שלהם לבטא את הרגשות שלהם או נתנו מענה מתאים לצרכים שלהם באותו הרגע. הכי קשה לנהוג בחוק הראשון של האימפרוביזציה כשהכעס של בן הזוג שלנו מופנה כלפנו. מאוד לא נעים להקשיב לתלונות ולומר בחיוך "אני מקבל את מה שאתה אומר, ספר לי עוד" אבל זהו בדיוק המבחן למערכות יחסים ששורדות את מבחן הזמן.
You Snooze You Lose
כמה זמן לוקח לכם מהרגע בו אתם מגלים שיש בעיה ברכב שלכם ועד שאתם ניגשים למוסך? כמה זמן לוקח לכם לשוב אחורה בריצה כששכחתם את הדוד דלוק או את דלת הבית שלכם כשהיא לא נעולה? וכעת, שאלת השאלות- כמה זמן ייקח לכם מהרגע בו תאתרו בעיה ממשית במערכת היחסים שלכם ועד אשר תנסו לתקן אותה ולדבר עם בן הזוג שלכם? מסתבר שאנשים ממתינים תקופת זמן של שש (!) שנים מהרגע בו הם מבחינים בחריקות במערכת היחסים שלהם, עד אשר הם מניעים את עצמם לפעולה. הסיבות לחוסר הטיפול בבעיות במערכת היחסים שלנו הן רבות. אנחנו לא בטוחים כיצד יהיה נכון להציף את הנושא, מפחדים להחמיר את המצב, לא בטוחים שנהיה מובנים ומוכלים, או שאנחנו מפחדים לפגוע או לאבד את הפרטנר שלנו. משפט ידוע אומר "כדאי להקדים תרופה למכה" ובמערכות יחסים, המכה יכולה להיות קטלנית. נמצא שהתנהלות בדרך מכילה ומונעת בעיות, עדיפה פי שלוש על פני כל אסטרטגיה של פתרון והתמודדות עם משקעים מאוחר יותר. גם אם תתעלם, מסתבר, הבעיה לא תעלם.
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי
היי יהודית :) תודה רבה על הכתבה. ניסיתי ללחוץ על הלינקים אבל כתוב {"message":"Token is required"} אני מניחה שאולי זה אומר שהם לא פתוחים לכולם. יש לך המלצה איפה לקרוא עוד על המחקר ?