ויני פוסטר, גיבורת הספר "Tuck Everlasting" (בעברית: מעיין הנצח), היא נערה סקרנית מאוד. יום אחד פוגשת ויני במשפחת טאק. בני המשפחה שתו במקרה ממעיין משונה, ומאז הם אינם מזדקנים, ולמעשה, לעולם לא ימותו. ויני תוהה האם כדאי לה גם כן לשתות מהמעיין הקסום ולא להזדקן לעולם. "הסתכלי סביבך, ויני" אומר לה אב המשפחה, "הביטי בעצים, במי הנהר, בפרחים. כולם חלק מגלגל החיים. שום דבר אינו נשאר כפי שהוא. פעם היית ילדה, את עומדת להפוך לאישה, את תגדלי ותעשי משהו גדול עם חייך. ויום אחד את תיעלמי. כמו להבה של נר, את תפני מקום לחיים חדשים". "אני לא רוצה למות", אומרת ויני "זה רע?". "אל תפחדי מהמוות", מחייך אליה האב טאק "פחדי מלחיות את חייך בצורה לא מלאה".
אחת השאלות הגדולות שאנחנו מתמודדים איתה היא כיצד לחיות את החיים בצורה נכונה. אנחנו לא נהיה כאן לנצח. אבל איך אנחנו מביאים את עצמנו לחיות את תקופת החיים שניתנה לנו, נאמר 60, 80 או 100 שנים, בצורה מלאה ובאופן נוכח, ללא חרטות?
כאב ה"מה היה קורה אילו"
חרטה היא אותו רגש שלילי שמתהפך אצלנו בחלקה התחתון של הבטן, וסוגר לנו על בית החזה. עצב, בושה, אשמה ומבוכה, הן רק חלק מהתוספות שהיא נושאת עמה. המחקר הפסיכולוגי מבדיל בין שני סוגי חרטה: חרטה על מה שעשינו ובדיעבד היינו מעדיפים שלא לעשות, וחרטה על מה שנמנענו מלעשות ובדיעבד אנחנו מרגישים החמצה.
בטווח הקצר אנחנו מתחרטים יותר על הדברים שעשינו בטיפשותנו. על הריב שהתפוצץ, העסק שנכשל והבדיחה המביכה. בטווח הארוך, אנחנו אוכלים את עצמינו דווקא על הדברים שיכולנו לעשות ולא עשינו. אלה הן ההזדמנויות שלא ניצלנו, הדברים שלא אמרנו והקשרים שלא תחזקנו. במחקר מטה-אנליזה שאגד יחד 11 מחקרים שונים התגלה שאנשים התחרטו במיוחד על החלטות שנשאו הזדמנויות שלא מומשו. החרטה הגדולה ביותר הייתה על הזדמנויות השכלה מפוספסות, ואחריה במצעד דברים הקשורים לקריירה, יחסים רומנטיים, הורות, פיתוח עצמי ולבסוף ניצול פנאי.
ההבדל בין הצביטות בלב שלנו מוסבר כך: מה שעשינו אפשר עוד לשפר ולתקן, ואם לא, לפחות נוכל ללמוד ממנו שיעור שימשיך לעצב את חיינו. לעומת זאת, ההזדמנות לפנות לאדם המקסים ההוא, לומר את מה שלא נאמר בקול או המסע שנמנענו מלצאת אליו, לא יחזרו. אנו נותרים לנצח עם המחשבה "מה היה קורה אילו?". סיבה נוספת לעובדה שהדברים שלא עשינו רודפים אותנו כמו צל, היא שאת תוצאות המעשים שלא נעשו אנחנו לא יכולים להעריך. זו אולי הזכייה באוסקר, נישואים באושר ועושר או פריצת הדרך שלנו, אבל אנחנו לעולם לא נדע.
זמן (לא) שווה כסף
חבר פוגש אתכם ומבקש "אני צריך 200 שקלים". אתם חברים טובים, ואתם מעניקים לו שטר כחלחל. הוא מגיע גם למחרת ומבקש 200 שקלים חדשים. אתם מתלבטים. ומה אם הוא היה מגיע במשך שלושת החודשים הבאים כגובה בשוק השחור ומבקש מכם כספים? הייתם מעמידים אותו במקומו מהר מאוד ובטח שלא משתפים עם זה פעולה. כעת נסו לחשוב כיצד אתם מגיבים כשחבר סוחב אתכם לאירוע שאתם לא רוצים להשתתף בו. איבדתם באותו ערב שלוש שעות מחייכם. וכמה שעות אתם מבלים בקרב אנשים שאתם בכלל לא אוהבים? אנחנו רגישים מאוד לכסף שלנו, אבל רגישים הרבה פחות לזמן שלנו. אנחנו שוכחים שאת הכסף נוכל להרוויח שוב ואף להכפילו. אך את הזמן האבוד- איבדנו לתמיד. "הפסיקו להגיד שהחיים שלכם קצרים" הפציר הפילוסוף הרומאי סנקה כבר לפני 2000 שנה. "החיים שלכם מספיק ארוכים, אך אתם מבזבזים את זמנכם היקר מבלי לשים לב".
סנקה מזמין את תלמידיו להוציא סטופר: כמה זמן ביום אתם משקיעים בדברים שלא מקדמים אתכם ושאתם לא אוהבים? כמה זמן אתם מבזבזים על קשרים שליליים, על ריבים עם בני הזוג או בבהייה חסרת טעם בפייסבוק? כשסוכמים את השעות ניתן לגלות תקופת זמן של חיים שלמים. היו קנאים לזמן שלכם לפחות כפי שאתם קנאים לכסף שלכם. אל תתפשרו על ניצול יעיל של הזמן ואל תתביישו למחוק מהלו"ז שלכם פעילויות שאינן מטיבות עמכם. אם קשה לכם להחליט האם פעילות מסוימת שווה את זמנכם היקר, שאלו עצמכם: "האם כשאהיה זקן ושבע, אצטער על כך שלא עשיתי זאת?" מנקודת מבטה של גרסתכם הזקנה ההבדל בין חיוני וחשוב לשולי וחולף נעשה חד יותר.
חמשת החרטות הגדולות של חיינו
ברוני וור (Bronnie Ware), היא אחות סיעודית אוסטרלית שליוותה שנים רבות חולים סופניים. היא זכתה לנהל שיחות מרתקות עם המטופלים הגוססים שלה, ושמעה מהם על מה התחרטו יותר מכל. את הסיפורים והחוויות שלה היא תעדה בספר "The Top Five Regrets of the Dying". במסמך אנושי מצמרר היא מתארת את חמשת החרטות הגדולות של העומדים-למות. עבורנו, זו מראה למה שעוד נוכל לשנות ולתקן.
1. הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמן לעצמי.
החרטה הזו נחתה הישר במקום הראשון בתחרות החרטות. אנשים העומדים לפני סיום חייהם מגלים כנות מופלאה. הם לא צריכים להעמיד פנים, לשחק במשחקי אגו או להיות אמיצים ושקולים. רבים מהם מודים שלא חיו את החיים כפי שחלמו לחיות אותם, ושבזבזו זמן רב בעשיית 'הדבר הנכון' עפ"י סטנדרטים של אחרים. וור כותבת בספרה: "רוב האנשים לא מממשים אפילו מחצית מחלומותיהם לפני שהם מתים״.
2. הלוואי ולא הייתי עובד כל כך קשה.
חרטה זו הייתה משותפת לכל הגברים שליוותה וור. החרטה הייתה שכיחה יותר בקרב גברים מנשים כיוון שמטופליה של וור חיו בתקופה בה נשים לרב היו עקרות בית. היום ניתן בקלות לכלול גם את המין הנשי תחת אותה חרטה. הם פספסו רגעים משמעותיים מגידול הילדים, החמיצו זמן איכות עם בני הזוג, או חופשה משפחתית.
3. הלוואי שהיה לי אומץ לבטא את רגשותיי.
רבים מהאנשים שליוותה וור הרגישו שכדי לחיות בשלום עם הסובבים אותם הם צריכים להצניע צדדים באישיותם. עליהם להסכים, לשתוק, לעגל פינות ולא להתבטא בחופשיות. “אנחנו לא יכולים לשנות את התנהגותם של אחרים, אך כשאנחנו מבטאים את שעל לבנו אנו משדרגים את היחסים עמם", כותבת וור.
4. הלוואי שהייתי שומר על קשר עם חברים.
החולים סיפרו שלא הבחינו בחשיבותה של שמירה על קשרי ידידות עד שזה היה מאוחר מדי. רבים נשאבו לעבודה ולטרדות החיים שעד שלא נותר זמן לחברים מהעבר. וור מסבירה כמה שכיח כשאנחנו מנהלים אורח חיים עמוס, ופשוט דוחקים את החברויות מחוץ לחיינו.
5. הלוואי שהייתי מאפשר לעצמי להיות מאושר.
וור סיפרה כמה הייתה מופתעת מחרטה זו, ובעיקר מכמה שהייתה נפוצה. עד לרגעים האחרונים, רבים לא הבינו כי אושר הוא בחירה. הם היו כבולים בדפוסים ובהרגלים ישנים ובחרו להישאר במקום הנוח, והלאו דווקא טוב שלהם. הפחד משינוי הביא אותם להעמיד פנים - מול עצמם ובפני אחרים - שהם מרוצים, בעוד שבתוך תוכם הם קיוו להיות אחרים.
וור מציעה לכולנו לחיות בידיעה שהחיים שלנו יגיעו לקיצם יום אחד. עלינו לחשוב בכל יום, ולא רק לפני היום האחרון, כיצד אנחנו מבלים את הזמן שלנו. אנחנו צריכים לעצור מידי פעם ולבדוק האם אנחנו מתנהגים בצורה אותנטית. כמה שזה חשוב, זה לא קל. הבדיקה דורשת מידה רבה של כנות ואומץ. גם כשאנחנו כבר יודעים מה עושה לנו טוב, ומה היינו רוצים לעשות, אנחנו לא פעם מאחסנים את החלום הזה בנבכי המוח ומבטיחים להגיע אליו אחר כך. בשנה הבאה, אחרי החגים, אחרי הקידום או כשנצא לגמלאות. ההנחה שיהיה לנו זמן מתישהו, היא הנחה טרגית ושגויה. אם לא היה לכם זמן היום, ככל הנראה גם לא יהיה מחר.
מי בכלל צריך חרטה?
כעת, הגיע הזמן להסתייג ולהעלות עוד נקודה אחרונה למחשבה: אתם ממש לא חייבים להתחרט. הדברים שבחרתם לעשות, או לא לעשות, מעצבים את האדם שהנכם היום. התקופה בה הסתובבתם עם תספורת נוראית, תקופת ההוללות אחרי הצבא, האדם הלא נכון שבחרתם לבלות איתו זמן יקר, כולם חלק מהניואנסים הקטנים שיצרו את התובנות שיש לכם כיום. להתכחש ולהתחרט עליהם אומר שאינכם מקבלים את עצמכם ואת הבחירות שעשיתם. השאלה המרכזית לדעתי, היא לא האם התנהגתם בטיפשות פעם, אלא אם הצלחתם לבחון את מעשיכם ולהפוך בזכותם לאנשים חכמים יותר. כולנו עושים טעויות כל הזמן, זה חלק מהטבע האנושי. זו אחת הדרכים שעוזרות לנו ללמוד. גם לי יש לא מעט דברים שהיום נראים לי כטעויות, אבל לא הייתי מבקשת למחוק אף החלטה שגויה. כל אחת מהן לימדה אותי שיעורים שלאו דווקא הייתי לומדת לו הצלחתי הכל בפעם הראשונה.
תרגלו חמלה עצמית. גם כשאתם מביטים בתקופה בחייכם שאינכם מתגאים בה, הביטו עליה כהזדמנות לראות כמה התקדמתם ובמה הייתם שמחים להתקדם עוד. אל תבזבזו זמן מיותר על הלקאה עצמית או התחפרות בבושה. אין לזה טעם. השתמשו גם בזה כדי ללמוד לקחים לעתיד, לשנות, לשפר ולתקן. אחרי הכל, לא הייתם רוצים להוסיף לשק החרטות שלכם גם חרטה על כך שהתחרטתם על מי שאתם.
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי
תגובות