התקשרתם לחברת הסלולרי שלכם והמענה האוטומטי הבהיר: זמן ההמתנה הוא חמש דקות. מנגינה עליזה מתנגנת ברקע ואחת לדקה חוזר המסר עם זמן ההמתנה. בדקה ה-4:58 המענה האוטומטי מכריז: ״שיחתכם מועברת לנציג שירות״. חיוך עולה על שפתיכם, פרץ דופמין קל במוחכם, ואתם מרוצים. אך מה היה קורה אם שנייה לפני קו הסיום הקול יבשר: ״זמן ההמתנה המשוער הינו 10 דקות"? אז אתם כבר מאוכזבים, כועסים ומפנטזים על המעבר לחברה אחרת. ומה היה קורה אילו אחרי דקה אחת של המתנה בלבד היה מגיע המענה האנושי המיוחל מצידו השני של הקו?
ציפיות הן מנגנון שפיתחנו לעצמנו כדי להתכונן. לרוב אין לנו את המידע אודות אירועים שיקרו בעתיד, לכן אנחנו מגבשים אמונה לגבי מה שאנחנו חושבים שיקרה. השאלה מה ציפינו ומה קיבלנו בפועל משחקת תפקיד חשוב ברגשות שלנו; אנחנו מאושרים כשאנחנו מקבלים את מה שציפינו לקבל (או יותר ממה שציפינו), ומאוכזבים כשאנו מקבלים פחות מזה. אבל האם כדאי להחזיק בסט ציפיות גבוהות או נמוכות כדי להיות מאושרים?
מה שנצפה יהיה מה שנמצא
בספרו ״לא רציונאלי ולא במקרה״, דן אריאלי מסביר שיש לנו נטייה לחוות את המציאות כדומה לזו שציפינו שתהיה. לכולנו סיפרו פעם על החברה המדהימה, האדם הכל כך טוב, ובאמת זיהינו בה את התגלמות הטוב, או את הילד של השכנים שנאמר עליו שהוא שד, ואכן נמצא מתנהג כפרא אדם כשנפל בחלקכם הכבוד המפוקפק לפגוש בו. הדבר בא לידי ביטוי גם ב'אפקט פלסבו'. פלסבו היא תרופת דמה, חסרת חומר פעיל. תוכלו למצוא בה סוכר, מים, קמח ועוד דברים שהם לא, איך לומר, תרופה. החולה מאמין שהוא מקבל תרופה, זריקה או התערבות רפואית, וזו בתורה גורמת לחולים להרגיש טוב. זו לא רק השפעה פסיכולוגית, המוח שלנו משחרר אופיואידים- חומרים האחראיים על הפגת הכאב- אל זרם הדם שלנו. כך למשל הציפייה שכדור יקר, יהיה איכותי יותר מכדור זול, גורמת לאותו כדור שקוטלג כיוקרתי, לרפא אותנו ביעילות גבוהה יותר.
במחקר נוסף של אריאלי באוניברסיטת דיוק, משתתפים התבקשו לבחור בין שתי בירות שהוצבו מולם. הם לא ידעו, אך בירה אחת הייתה רגילה לחלוטין ואילו השנייה, הייתה בתוספת של חומץ בלסמי. מסתבר שאנשים אהבו את התוספת הפרועה, ובירה עם חומץ דורגה כטעימה יותר. לקבוצת ניסוי חדשה אמרו מראש: ״הנה שתי בירות, האחת רגילה והשנייה עם תוספת בלסמי". מסתבר שכשאנשים יודעים מראש שמדובר בחומץ בלסמי, הם שונאים את זה. הציפייה לתוספת פרועה בבירה השפיעה על ההחלטה - זה לא הולך להיות טעים. ברגע שההחלטה התקבלה, האינפורמציה מבלוטות הטעם כבר לא שידרה כל כך טוב. בקבוצת הניסוי השלישית, ביקשו מאנשים קודם לטעום את שתי הבירות, אז סיפרו להם על תוספת הבלסמי ולאחר מכן ביקשו מהם לבחור את כוס הבירה המועדפת עליהם. במקרה הזה, המשתתפים העדיפו את הבירה עם החומץ. ההבדל הפעוט בין הקבוצות הוא מתי ניתן להם מידע על המרכיב הסודי; כשהוא ניתן לפני הטעימה, הצפייה של הנבדקים שינתה את התפיסה החושית שלהם.
הציפיות שלי יכולות להיות ריאליות, או בדויות, אך הן בכל מקרה יגרמו לנו לפעול אחרת ובסופו של דבר ישפיעו על המציאות. את הביטוי ״נבואה שמגשימה את עצמה״ טבע רוברט מרטון בשנות ה-50 של המאה הקודמת. מרטון הראה שחוקרים משפיעים באופן לא מודע על תוצאות המחקרים שלהם. אפקט פיגמליון, או אפקט רוזנטל (על שם החוקר) הראה דבר מרתק: בשנת 1968, רוזנטל בחן את רמת האינטליגנציה של תלמידי בית ספר מסוים. למורים אמר כי המבחן יזהה את אלו ש"פורחים מאוחר" כלומר, תלמידים שתחילה יישארו מאחור, אך עד השנה הבאה ישלימו את הפער. בסוף השנה הסתבר כי ה"פורחים המאוחרים" השיגו את ההישגים הגבוהים ביותר. מה שהמורים לא ידעו, היה שרשימת התלמידים שקיבלו נבחרה בצורה אקראית. הציפייה של המורים מהתלמידים השפיעה עליהם, כך שלבסוף הם באמת הצליחו. היתרון בציפיות גבוהות הוא המוטיבציה שכרוכה בצידן, הדוחפת אותנו להתאמץ ולעמוד בהן.
פער הציפייה כגודל האכזבה
אבל מה קורה כשאנחנו מצפים לטוב מידי? לא מזמן חברה התקשרה אליי וסיפרה על הצגה אליה הלכה. בקושי הצלחתי להבין מה היא אומרת מרוב התלהבות: ״זו ההצגה הכי טובה שראיתי; השחקנים מדהימים, העלילה מרתקת, והרגשתי שהיא מעלה בי תובנות עמוקות.״. אתם יכולים להבין את ההמשך- לא מתתי על ההצגה. זה לא שהיא לא הייתה טובה, אבל ממש לא מצאתי בה את כל מה שחברתי ראתה. החיסרון של ציפיות גבוהות, הוא שהסיכוי שלנו להתאכזב עולה בצורה משמעותית, ואותה ההנאה שדווקא הייתי יכולה להפיק מההצגה לא התאפשרה כתוצאה מהאכזבה העמוקה שחוויתי. אז מדוע כאן הציפיות שלנו לא השפיעו על המציאות? הציפיות שלנו משפיעות על מה שנמצא במציאות עד רמה מסוימת.
למשל, הנה ריבוע כתום:
ראיתם כתום כי זה מה שציפיתם לראות, בפועל חלקכם היו גורסים שזה בכלל אדום. מה שציפיתם לראות השפיע על מה שראיתם. אך מה אם הייתי אומרת לכם להסתכל על הריבוע הכחול הבא:
כנראה שהייתם קוראים לי שקרנית, ומתאכזבים מאמינותי. לא הייתם מבחינים בריבוע כחול, ולא היה נוצר מולכם ריבוע בצבע שהוא צהוב וכחול בערבוביה, פשוט כי המרחק גדול מידי. אם הציפייה שלנו קיצונית מידי ביחס למציאות, המציאות לא רק שלא תושפע, אלא תגרום לנו לאכזבה גדולה. כך שכדאי להציב ציפיות חיובית, אך עליהן גם להיות ריאליות. מובן שעדיף תמיד להחזיק בציפיות ריאליות ומדויקות, אך היכולת שלנו לנבא את העתיד היא לרוב מאוד מצומצמת.
ציפיות נמוכות משרישות את הבינוניות
"כגודל הציפייה כך גודל האכזבה" אומר פתגם ידוע, וניתן לשער, שהחיים שלנו יהיו מלאים ברגעי אושר רבים יותר, אם לא נצפה לדבר, שכן אם כבר נופתע מהמציאות, נופתע בוודאי לטובה. אם שאפתם להיות מסופקים כתוצאה מהחזקה בציפיות נמוכות, הרשו לי להזהיר- אתם לא תחוו סיפוק, כי אם כניעה או וויתר. ההסתפקות במעט הצבעים שיש לדמיונכם להציע לכם תגרום לכם במקרה הטוב להיות פחות אומללים, אך היא לא תהפוך אתכם למאושרים יותר. מעבר לחוסר הריגוש מהעובדה שאתם לעולם לא מאמינים שמשהו נהדר עשוי לקרות לכם, אם נצפה לתוצאות בינוניות, אנחנו ככל הנראה נמצא רק אותן. Les Brown אמר פעם: "אנשים לא נכשלים כי הם מכוונים גבוה מידי ומפספסים, אלא בגלל שהם מכוונים נמוך מידי ופוגעים בדיוק".
החיסרון בשימוש בפרספקטיבה של ציפיות נמוכות הוא שהוא מציע תמורה עלובה ביותר להגנה שהוא מספק בפני אכזבה. אנחנו לא יכולים להיות הגרסה הטובה-ביותר-של-עצמנו, לא יכולים לצפות מאחרים להיות נפלאים בעצמם, וממש לא מסוגלים לממש את מלוא הפוטנציאל שגלום בנו כשאנחנו חסרי מעוף ומגבילים את הציפיות שלנו. האנשים המוצלחים בהיסטוריה הם אלה שהיו להם פרפרים בבטן, עם ציפיות גבוהות שמשכו אותם להגיע לשיאים חדשים. האכזבה - כמו שמחה, עצב ותסכול, היא בלתי נפרד מהחיים. איננו יכולים לברוח מאכזבה בדיוק כפי שאנו לא יכולים לברוח מעצב ושמחה, גם לא על ידי שימוש בציפיות נמוכות מאוד.
שאלה פילוסופית מאוד, אך גם פופולארית כמעט באותה מידה, היא לתהות מה משפיע בצורה משמעותית יותר על האושר שלנו- הדרך שעשינו, או שמא ההגעה אל נקודת הסיום. המחקר מראה שהצבת מטרות מאתגרות (ומותאמות אישיות) וחתירה אליהן היא אחד הגורמים שמעלים את רמות האושר שלנו לאורך זמן. לעומת זאת, עצם ההשגה או אי ההשגה של מטרה היא מצב זמני שמשפיע על האושר שלנו בצורה של שיא ושפל שחולפים מהר מאוד. האושר שלנו נמצא בתהליך שאנחנו עוברים ופחות בתוצאה עצמה. כשיש לנו משהו לשאוף אליו יש לנו סיפוק אינסופי. בלעדיו, המשמעות שיכולנו לחוש מתפוגגת.
ציפייה טובה, מעלה טובה:
אדם החולם לטפס על האוורסט או לזכות בפרס נובל לספרות, אינו בהכרח מאבד את היכולת ליהנות מהצלחות קטנות בדרך. אלו למעשה שני כישורים שונים לחלוטין - לדעת להעריך הצלחות ורגעים של סיפוק, לעומת לרצות להתקדם עוד. אם רציתי ללמוד ספרדית ברמת שפת אם, אני בהחלט יכולה לחגוג ולהעריך כל צעד שמקרב אותי לשם. אני יכולה אפילו להעריך את העובדה שיש לי את ההזדמנות לחלום להגיע לרמה כזו של שליטה בשפה.
הציפיות הטובות שלנו מתחילות להשפיע עלינו הרבה לפני שבכלל קמנו מהמיטה והתחלנו לפעול כדי לממש אותן. הן גורמות לנו להיות מאושרים כבר מהרגע שהן נוצרות, כך שאלה מאיתנו שמחזיקים בציפיות חיוביות מבלים יותר זמן עם תחושה טובה. כך למשל אנשים חווים את העלייה הגדולה ביותר בשביעות הרצון שלהם לקראת טיול, כשהם מלאים בציפייה לקראת החוויות שיחוו.
ציפיות גבוהות אינן רק מאפשרות לנו להרגיש טוב יותר, כי אנו נרגשים מהדברים הטובים שיקרו לנו, או ממלאות אותנו מוטיבציה כדי להגיע לשם, אלא גם מלמדות אותנו על עצמנו. אם אני מצפה להיות בזוגיות, סימן שאני מאמינה שאני רצויה ונחשקת, אם אני מצפה שיהיו לי ילדים מדהימים, סימן שאני מאמינה שאני יכולה לחנך אותם בצורה מיטבית ושיש לי הרבה מה לתת. קארול דואק, פרופסורית לפסיכולוגית באוניברסיטת סטנפורד, אומרת שאנחנו צריכים להבחין בין החזקה בציפיות נמוכות לדברים כמו מזג האוויר או רכישת מכונית, לבין ציפיות או סטנדרטים לגבי עצמינו. ״החזקה של ציפייה נמוכה כלפי עצמינו היא המתכון להרגיש טוב בכל רגע נתון, אבל לא להגיע לשום מקום.״ היא מוסיפה: ״מורה המצפה מתלמידיו המון, וגורם להם לחשוב שהם יכולים להגיע לשם, זה הדבר מעורר המוטיבציה הטוב ביותר עבור אותם תלמידים".
סיפורה של מרווה קולינס מעורר השראה וממחיש בדיוק את זה. היא החליטה שבית הספר שלה יקלוט אליו רק תלמידים שהוגדרו כחסרי יכולות, לקויי למידה ולעיתים אפילו ככישלון של בתי הספר בסביבה. היא גייסה ילדים והורים מתוסכלים, שקיבלו תמיד את התחושה שהם מקרה אבוד, שדבר לא ייצא מהם, ושהיכולות שלהם מצומצמות ועלובות. קולינס, שמהלכה המשונה בוודאי עורר לא מעט תגובות מופתעות מהקולגות שלה, יכלה לחייך בגאווה לאחר שהגיעו תוצאות המבחנים של התלמידים שלה אחרי שנה. כולם חוו שיפור משמעותי, ותלמידי כיתה ד' שקודם לא הצליחו לקרוא ולכתוב דקלמו סונטות של שייקספיר ופתרו משוואות מתמטיות מורכבות.
נראה שטוב להחזיק בציפיות נמוכות עבור דברים שהם לגמרי מחוץ לשליטתנו, ולשמוח על ההפתעות שבדרך, ציפיות ריאליות (עד כמה שניתן) עבור מה שנמצא בשליטתנו, וציפיות גבוהות מעצמינו. המסע שאנחנו עוברים חשוב יותר מעצם ההגעה לנקודת הסיום, לכן מוטב שנציב מטרות כדי להתוות אליהן דרך מאשר לתהות בלא שביל ברור רק כי אנחנו מאמינים שההליכה אל המטרה שהצבנו יכולה להיות מאתגרת.
מקווה שהכתבה עשתה לכם סדר, שהציפיות הגבוהות שתציבו לעצמכם תמיד יפגשו עם מציאות חיובית ושתצליחו לממש בחייכם נבואות עצמיות טובות.
כתבו לי למייל או לפייסבוק אם הכתבה עשתה לכם סדר, יש לכם שאלות או סתם משהו שבא לכם לשתף אותי, זה מאוד ישמח אותי.
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי
Comments