בספטמבר 1848 יצא מהנדס אמריקאי צעיר בשם פיניאס גייג' לעבודתו כראש צוות האחראי על פיצוץ סלעים סמוך למסילת רכבת חדשה. עלי העצים של עיירתו נצבעו צבעי שלכת יפים, וגייג' בוודאי זמזם שיר לכת אמריקאי ידוע, בדרכו לעבודה שכל כך אהב. שעות מועטות לאחר שהגיע לעבודתו, חייו ישתנו מן הקצה אל הקצה. ככה זה כשמוט ברזל בקוטר שלושה סנטימטרים מפלח לך את הגולגולת. בניגוד למה שהיה מצופה, התרומם המהנדס הצעיר, מדמם אך צלול, הניע את כרכרתו עד שהגיע לביתו של רופא העיירה הקטנה והודיע: "ד"ר, יש לנו בעיה". הרופא המופתע חבש את פצעיו של גייג', רשם משככי כאבים והורה לו לנוח. בטופס ששלח לעבודתו של גייג' ציין הרופא שהבחור צלול ויוכל לחזור לעבודתו בהקדם. גייג' באמת חזר, אך משהו לא היה בסדר. מאדם שקול, נעים ונורמטיבי הפך גייג' לבחור קפריזי, גס רוח, דוחה ואגרסיבי. חבריו הסכימו ביניהם: "זה לא אותו פיניאס גייג'."
את העובדה שג'ייג סבל מכאבי ראש, והתקפי אפילפסיה עד אשר נפטר, אפשר לתרץ בקלות על ידי התאונה הקשה שעבר. אבל איך קשור שינוי האישיות של המסכן לפגיעה הפיזית האנושה? ספוילר: אמרו שלום לקשר המרתק בין מוח לנפש.
רגש מהו?
העולם מתחלק לשניים: אנשים המגדירים רגשות בצורה ציורית ונרגשת הכוללת ביטויים כמו "עיניים זוהרות", ו-" התרגשות מחשמלת", ואנשים שמגדירים רגשות במילה הבודדת: "כימיקלים". התשובה, כמו תמיד, נמצאת על הטווח בין השניים. למרות כל הרומנטיקה שאנו חשים כלפיהם, רגשות הן שרשרת פעולות נוירולוגיות. כשאנו רואים עצם מסוים בעולם, נאמר: נמר אימתני או את בן הזוג שלנו כשהוא אוחז בפרחים, המוח שלנו מעניק פרשנות לאותם הגירויים. סביר להניח שכשנראה חיה גדולה חושפת שיניים נרגיש פחד, וכשנחזה בבן הזוג נרגיש אהבה. רגשות, בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, תופסים נפח פיזי וכימי במוח שלנו - אזורים שונים במוחנו אחראיים על רגשות שונים. המערכת האחראית על רגשות במוחנו היא המערכת הלימבית.
רגשות הם רק מנגנון אחד מתוך ארסנל הכלים בהם משתמש המוח שלנו כדי שנחייה טוב יותר. כשם שהחושים שלנו מציידים אותנו במידע על העולם החיצון וכיצד יש לפעול בו, הרגשות מספרים לנו מה אנחנו מרגישים וחושבים לגבי זה. הם משמשים מעין מצפן פנימי שעוזר לנו להבין איך אנחנו עומדים וכיצד צריך להתנהל.
רגשות אסורים
כמו בבית הספר התיכון- יש רגשות מקובלים, ויש רגשות שעושים עליהם חרם. כולנו רוצים לחוות שמחה, התרגשות, רגשות קרבה וחיבה, או הפתעה חיובית. אף אחד מאיתנו לא רוצה להתמודד עם עצב, חרדה, פחד, תסכול ואכזבה. בצדק, הם לא נעימים במיוחד. ניתן היה לחשוב שאנשים מאושרים יהיו אנשים שלא חווים את כל אותם רגשות שליליים, שאין להם אכזבות, מפחי נפש, שאינם סובלים מכישלונות והחיים שלהם אופן כללי נראים כמו אגדת ילדים. ובכן, טעות. מחקרים מראים שאנשים מאושרים חווים רגשות שליליים בדיוק כמו אנשים רגילים לחלוטין, ההבדל הוא בהתמודדות שלהם איתם. אנשים מאושרים מתייחסים לכלל הרגשות שלהם כלגיטימיים. אנשים מאושרים מבינים שרגשות שליליים יכולים להיות מועילים בדיוק כמו אלה החיוביים, אם מתייחסים אליהם בכבוד הראוי.
כך למשל התמודדות עם פחד יכולה למלא אותנו בתחושת מסוגלות עצמית, והתגברות על אכזבה ועצב יכולה להניב פרספקטיבה חיובית יציבה יותר. מאוחר יותר נמצא גם שאנשים שהתמודדו עם קושי בהצלחה נהנו ממערכת חיסונית איתנה יותר מאלה שלא חוו קושי מימיהם. נראה שעצם ההתמודדות עם רגשות שליליים מחזקת את מערכת החיסון שלנו.
במוח שלנו, אגב, אין אזורים מתוחמים לרגשות שליליים וחיוביים, כולם דרים באותה קופסה שחורה בכפיפה אחת, שווים בין שווים. האמיגדלה למשל, מבנה מוחי דו צדדי ודמוי שקד, מפורסמת בתור האחראית על פחד וחרדה. כשאדם חווה התקף פניקה או כשהוא מפחד במיוחד, ניתן לראות בה פעילות מוגברת. אבל האם ידעתם שמפעילת הפחד במוחנו אחראית גם על היכולת שלנו לחוש עונג? כן כן, פחד ותענוג מופעלים על ידי חלקים שונים של אותה הגברת.
הקשר בין גוף לנפש
הדיבור על הרגשות המדהימים שלנו ממשיך אפילו עוד ומבסס הלכה למעשה את הקשר בין מוח לנפש. חוקרים מאוניברסיטת הארוורד רצו לבחון האם אנשים שמגדירים את עצמם כחסינים בפני 'חולי נפשי', כמו סטרס ואירועים שליליים, יהיו גם חסינים בפני חולי גופני. לשם כך הם אספו דגימות דם של נבדקים רבים. חלקם גילו שלוות נפש נוכח מצבי חיים מלחיצים, החלק השני דיווח שהוא מאבד את זה כשקורה משהו רע. את דגימות הדם של כל הנבדקים זיהמו בפתוגנים שונים: מזהמים, וירוסים וגידולים סרטנים. החוקרים הרבו את התאים עד שהיה ברור מתחת לכל צל של ספק שהחסינים נפשית הם גם חסינים גופנית. עוד נמצא שכתיבה על חוויות רגשיות גורמת לחיזוק המערכת החיסונית, הכרת תודה גורמת לאנשים לבקר פחות אצל הרופא, ותרגול מיינדפולנס גורם לאנשים להתמודד טוב יותר עם חיידקים.
עוד תופעה מעניינת שמחזקת את הקשר בין המוח לנפש מתוארת במחקר המרתק של מכון ויצמן למדע. המדענים הסקרנים ניסו לגלות האם יש אזור מיוחד האחראי על תכונה נסתרת והרואית בשם אומץ. אומץ, על פי ההגדרה המקובלת הוא היכולת להתמודד עם פחד, כלומר הבחירה המודעת לפעול למרות שרועדות לנו הברכיים. אל מכונת ה-fMRI הרעשנית הכניסו נבדקים המפחדים מנחשים, ונבדקים שהעידו על עצמם שנחשים זה "לא אוי, אוי, אוי". מאחורי ראשם של הנבדקים התקינו החוקרים מסוע ועליו נחש גדול וחי, שחובר בקולר מיוחד לעגלה. המתנדבים משתי הקבוצות נכנסו לסורק fMRI. המתנדבים יכלו לשלוט בתנועת העגלה - להרחיקה או לקרבה לראשם - באמצעות כפתור.
המשימה של הנבדקים הייתה לקרב את העגלה עם ראש הנחש המתנועע כמה שיותר קרוב לעורפם. כשקרבו הנבדקים את ראש החיה לעורפם הציצו החוקרים בפעילות המוחית שלהם. בכל פעם שהצליח 'פחדן נחשים', לקרב את העגלה לראשו למרות הפחד הופעל אזור בקדמת מוחו. עוד נמצא שפעילות האזור הייתה חזקה יותר ככל שרמת הפחד של המתנדבים הייתה גבוהה יותר. החוקרים מצאו גם, כי הפעילות העצבית במבנה האמיגדלה (שחקן הפחד הראשי) - הייתה הפוכה לזו שהתרחשה במרכז האומץ: כאשר המפחדים התגברו על הפחד, נראתה ירידה בפעילות האמיגדלה, ואילו כאשר נכנעו לפחד, התגברה הפעילות. המוח שלנו בעצם לא רק מכיל מבנים שקשורים לפחד, כי אם גם כאלה שקשורים לאומץ. חישוב פשוט אומר- אם אתם מרגישים פחד, תוכלו להיות גם אמיצים.
כך תכינו את המוח שלכם לקיץ (או לחורף)
הרגשות שלנו צובעים את החוויה שלנו, הם מעצבים את העולם כפי שנתפוס אותו, והם גם יהפכו אותנו בריאים יותר. אבל איך גורמים לרגשות שלנו לעבוד לטובתנו? איך אפשר לשנות את הנטייה שלנו לחוש רגשות מסוימים, ולמלא את עצמנו בהכלה והבנה לגבי מכלול הרגשות? מסתבר שהמוח שלנו לומד ומשתנה כל הזמן, ואנו יכולים להשפיע במידה לא מבוטלת על ההתפתחות שלנו, אם נקדיש לעניין זמן, מחשבה ותרגול.
הכירו את ההיפוקמפוס. ההיפוקמפוס (סוסון ים שוכב ביוונית) הוא למעשה שם כולל לשני מבנים קטנים, באונה הרקתית. להיפוקמפוס תפקידים רבים, הוא משתתף בתהליכי זיכרון קצר וארוך טווח וכן בתהליכי התמצאות וניווט. סוסון הים גם עובד כסלקטור במערכת הלימבית, שהיא מערכת הרגש. היפו שלנו מקבל אליו גירויים רבים ומשונים ואחראי להחליט אילו מהם יהפכו לזיכרונות שיישארו איתנו שנים, ואילו מהם נשכח אחרי דקות מועטות. כדי לדעת מה חשוב לזכור, משתמש ההיפוקמפוס ברגשות. זיכרונות שקשורים לרגש חזק, יתויקו כמידע חשוב ויישמרו לדורות, זיכרונות בעלי ממד רגשי זעום ייעלמו כלא היו. כך למשל אתם יכולים לצייר פורטרט של נעלי החתונה שלכם, אבל לא לגמרי לזכור איזה זוג נעליים נעלתם אתמול.
פרופסור ריצ׳י דיווידסון מאוניברסיטת ויסקונסוןן מסביר בספרו "The Emotinal Life of Your Brain" על סגנונות עיבוד מידע רגשי, וגם כיצד ניתן לאמץ סגנון אדפטיבי יותר. מסתבר שאדם שניחן בהעברה מהירה של מידע מהאמיגדלה (האחראית על פחד ועונג) לקורטקס הפרה פרונטלי (האחראי על שליטה עצמית ופעילות מכוונת) יחווה התמודדות טובה יותר עם קושי. כדי לסלול ערוצים בין האמיגדלה לקורטקס תוכלו לעשות אחד משני דברים: לחוות ולהתמודד עם משברים, או לאמן את המוח שלכם. אני ממליצה בחום על האפשרות השנייה.
תרגול מוחי שניתן להשתמש בו הוא תרגול מיינדפולנס לרגשות. תרגול הקשיבות והנוכחות ברגע דווקא ברגעי חרדה או לחץ, מסוגל לשנות את הפעילות המוחית שלנו. את השינויים ניתן לראות ממש ברמה המבנית. קארול דואק חשפה במחקריה את היכולת שלנו להשתנות כשאנחנו יודעים שהשינוי ניתן, והמוח שלנו הוא אכן גמיש. השינוי המבני במוחם של הנבדקים שלה התרחש רק כשהם האמינו שהוא אפשרי. כשזוכרים שהרגשות שלנו הם בעצם תופעה מוחית הניתנת לשינוי, המשימה 'לעשות שינוי רגשי', נראית מאיימת פחות. בסופו של יום, כמו שניתן לאמן את האצבעות לפרוט על מיתרים, וניתן לחדד את ההבחנה בין מרקמים שונים, כך ניתן לשפר את הפריטה גם על מיתרי הנפש שלנו.
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי
Comments