את השבוע שלי פתחתי עם משימה משעשעת: "נסי לחשוב", אמרתי וחייכתי "על כל השירים הישראליים שכוללים בתוכם שמות של איברי גוף. מבול הדוגמאות שעלו בראשי גילה לי שיוצרים ישראליים (וכאלה שאינם) ממש מכבדים את המכונה האנושית. להקת אבטיפוס לקחה את הגרון - "במורד הגרון מתחלקת מועקה", בועז שרעבי גנב את היד - "תני לי יד מחזקת ושלווה", גליה עטרי את העיניים "עיניים צוחקות לה, נמשים בקצה אפה". אריק איינשטיין לא נשאר חייב וסיפר ש- "מה שהרס אותי היה הצחוק שהיה לך בעיניים כשאמרת נעים מאוד", זוהר ארגוב האשים שלאהובתו יש "לב של קרח", ריטה שרה על "ידיים קפוצות התארכו", ומאיר אריאל הלך על כל הקופה עם הניצוץ בעינייך, זהו צליל קולך, זהו טעם בצחוקך". מתחשק להגיד להם "לא התבלבלתם קצת?" הרי מי שמרגיש, צוחק, חושב וכואב, זה אתם. לא הידיים הרגליים, הלב, הראש או העיניים שרק במקרה חוברו לגוף שאתם שוכנים בו. אז זהו, שהאיברים שלנו מרגישים את כל התחושות הנפשיות שאנו חשים.
יש לנו פרפרים בבטן, אנחנו רותחים ורועדים כשאנחנו כועסים, ומרגישים מכונסים כשעצוב לנו. לא, זאת לא רק הבנייה חברתית או התייחסות פואטית לתחושות נפשיות. מסתבר שהקשר ההדוק בין גוף לנפש מתבטא גם בתחושות הפיזיות שלנו, שמתאימות עצמן לאלה הנפשיות. כך כשאנו כועסים אנחנו באמת רותחים מכעס, רועדים ועומדים להתפוצץ, פשוט כי טמפרטורת הגוף ולחץ הדם עולים, ויש לנו תחושת רעד במוטוריקה העדינה. גם הפרפרים בבטן אכן מערבלים לנו את המערכת, ודיכאון נחווה ככאב פיזי ברמה הנוירוכימית. אבל האם התחושות שלנו משתנות בהתאם לשפה או לתרבות בה גדלנו? האם ביפן חשים אהבה במקום אחר ממה שמרגישים אותה בגרמניה? האם דיכאון נחווה אחרת בארצות הברית לעומת ישראל? מחקר פינלנדי חדש גורס שלא.
בתחתית הבטן, מעלה המצח או בקצות האצבעות
צוות החוקרים הכניס למעבדה 700 נבדקים שהגיעו מלאומים שונים, דיברו שפות שונות, וגדלו על אגדות ילדים קצת אחרות. כל נבדק התבקש לעמוד מול שתי צלליות שחורות של אדם על מסך מחשב. "כעת" ביקשו החוקרים, "נסו לחשוב על כל אחד מ-14 הרגשות הבאים: אהבה, גועל, כעס, גאווה ועוד. על הצללית הימנית סימנו הנבדקים את האזורים בגופם בהם חשו פעילות, על השמאלית סימנו את האזורים בהם הורגשה דה - אקטיבציה, כלומר, חוסר פעילות או תחושה, בעת ההבטה בתמונות. למשל, אם אהבה עוררה בהם פרפרים בחלל בית החזה, אך הקהתה את התחושה בראש, הם צבעו עיגולים גדולים בחלק העליון של הבטן ובקדקוד בהתאם לתחושה או אי התחושה שחשו.
בהמשך התבקשו הנבדקים לצייר מפות רגשיות בעקבות קריאת סיפורים ולאחר צפייה בסרטים - זאת כדי להבטיח שהם אינם מושפעים על ידי גורמים מילוליים. אחר כך, הציגו סט תמונות פנים בהבעות שונות של רגש, וביקשו לשרטט להם מפה רגשית - גופנית. לבסוף, הוצגו בפני הנבדקים מפות שצוירו במסגרת החלק הראשון של הניסוי והם התבקשו להתאים לכל מפה שכזו רגש מתאים.
איפה בדיוק מרגישים כל רגש? שמחה אנחנו חשים מכף רגל ועד ראש, גם אהבה ממלאה את הגוף אך עוצרת מעט לפני הרגליים. אהבה מביאה איתה פעמים רבות גם תשוקה כך שנראה פעילות גם באיברי המין. גאווה מתמקדת סביב הראש ובית החזה, בעוד שכעס הוא אחד הרגשות הבודדים שהפעילו גם את הזרועות. כך למשל אתם ממש רועדים מכעס, ומרגישים אנרגיה מתפרצת שבא לכם להוציא החוצה. דיכאון מתאפיין בפעולה הפוכה של הפחתת התחושה בזרועות, ברגליים ובראש, ופחד יוצר תחושה חזקה ומורגשת בבית החזה. אם תדברו על מישהו שחווה דיכאון הוא באמת יעיד על אפתיה כללית, נימול וחוסר תחושה משתקת. אם תציצו בתמונה תוכלו לראות את הצבעים בהתאם לפעילות שהורגשה עד טווח שנע בין צהוב (פעילות מוגברת) לכחול (תת פעילות).
לא כל הנבדקים ציירו בדיוק את אותם הסימונים, אך כשצוות החוקרים המיומן איחד את מאות המפות התגלה דפוס ברור שחזר על עצמו לכל אחד מהרגשות שנבדקו. לאורי נומנמה, הפסיכולוג שהוביל את המחקר באוניברסיטת אלטו הפינלדית הסביר שרוב הרגשות הבסיסיים נקשרו לפעילות גוברת בחזה העליון, מה שככל הנראה קשור בשינויים בנשימה ובקצב הלב. באופן דומה תחושות באזור הראש היו משותפות לכל הרגשות, מה שמסביר את הבעות הפנים השונות ואת התחושה המטלית שמצטרפת לאירועים רגשיים. "מערכת הרגשות במוח שלנו שולחת אותות אל הגוף שלנו בצורה אוטומטית כדי שנוכל להתמודד עם הסיטואציה", מסבירים החוקרים. כשאנו רואים נחש וחשים פחד, חמצן רב יותר מוזרם לשרירים בצורה אוטומטית ולא מודעת. כך גם התחושות הגופניות שעולות בנו כשאנו מרגישים רגש.
מעניין לחשוב שאנחנו מדברים בשפות שונות, מעדיפים מאכלים אחרים, בוחרים קווים אידאולוגיים אחרים, אבל כשזה מגיע למה שאנחנו מרגישים - זה נראה פחות או יותר אותו הדבר.
ספרו לי אילו רגשות אתם מרגישים בצורה מאוד פיזית, ושתפו בקבוצת הפייסבוק איך אתם משתמשים בתחושות הגופניות שלכם כדי להבין את הרגשות שלכם יותר טוב. שלכם, יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי
Comentários