ההבדל בין כאב וסבל - האם תתחמקו מהחץ השני?

אתם הולכים ביער, העצים יציבים וגדולים, הכל כל כך ירוק ויפה, ואתם מחייכים.

פתאום, כאב חד במותן.

ירו בכם. יש לכם עכשיו חץ בבטן. אם כל זה לא מספיק נורא, יש עוד חץ מאיים בדרך. האם תצליחו להתחמק ממנו? ומי זה שמעז לירות עליכם עוד חץ? הפעם זה אתם עצמכם.

החץ הראשון, הוא הכאב, הכאב הבלתי נמנע שהחיים מציעים לכל אחד ואחת מאיתנו - מחלה קשה, משבר משפחתי, פיטורין או חס וחלילה להיתקע עם הזרת בפינה של השולחן. זה כאב אדיר. החץ השני, יהיה התגובה שלנו כלפי אותו אירוע מכאיב. שם בתגובה, נמצא הסבל.

הסיפור היפה הזה, הוא לא שלי, אלא של ה״בודהה״. רכבת היסטורית קצרצרה, תספר שהבודהה, הקדיש את חייו לשאלה: ״איך נפטרים מהסבל?״. לא לא, הבודהה לא נולד כזה ״שאנטי״. מדובר בנסיך הודי שחי בארמון גדול ומוזהב, הכל היה לו. ונחשו מה? למרות הכל, הוא לא היה מאושר. הוא יצא לחפש את עצמו בעולם הגדול שבחוץ, ונתקל בכמויות אדירות של סבל; קבצן רעב, אדם שוכב חולה ומישהו מת. הנסיך הצעיר הבין מהר שיום אחד, גם הוא יסיים את חייו בעולם, אבל לפני זה - יש לו משימה - ללמוד איך להיחלץ ממעגל הסבל. מעט מאתגר לדחוס את ה״בודהיזם״ לכמה משפטים, אבל אם אתם ממש מבקשים זה בערך כך -

יש סבל בעולם.

מקור הסבל הוא פנימי.

ולכן - יש לו פתרון.

הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל הוא אפשרות

חזרנו לשני החיצים.

אחרי שפגע בנו חץ, אנחנו עסוקים בלחשוב כמה מסכנים אנחנו, איך נפלנו לביש מזל כזה? זה לא פייר, זה פשוט לא פייר! אנחנו מאשימים את עצמנו, את העולם, או כמובן את אמא (היא תמיד אשמה). זה החץ השני, שאנחנו יורים בעצמנו ובכך מעצימים את הסיפור הרבה יותר.

כשסיים הבודהה את המשל, הוא הסביר שבחיים אנחנו לא בוחרים את החץ הראשון, אבל החץ השני הוא התגובה שלנו לחץ הראשון, ושם, בחץ השני, מגיעה האפשרות לבחירה; ״הכאב הוא בלתי נמנע, אבל הסבל הוא אפשרות.״.

[קראו עוד על חמלה עצמית]

כאב * התנגדות = סבל

בחיים, אנחנו מתעלמים קליל מהרעיון שדברים נוראיים עשויים לקרות לנו. אנחנו כן יודעים בתוך המוח שלנו, שמתישהו נהיה חולים, נכשל, אנשים ימותו סביבנו וגם אנחנו עצמנו נמות פעם, אבל זו רק ידיעה ערטילאית שכזו. בלב פנימה מתקיים משפט אחר: ״לי זה לא יקרה״. ד״ר קריסטין נף, חברה במחלקה לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת אוהיו, גם היא מסבירה את רעיון הסבל עם משוואה פשוטה: כאב * התנגדות = סבל. ברגע בו משהו באמת קורה, אנחנו כל כך מתנגדים וזה שובר אותנו. האמת בגדה בציפיות שלנו, אז אנחנו ממהרים לשלוף את החץ השני; תלונות, אצבעות מאשימות, הלקאות עצמיות או מנה הגונה של ניתוח יתר. בהזדמנויות אחרות, כשהכאב מגיע לביקור, אנחנו מחפשים מקלט בהסחות דעת זמינות: זפזוף טלוויזיוני, ג׳וינט קטן ומקרר פתוח. אבל כל הדברים הללו אפילו לא מספקים לנו חצי נחמה אמיתית, ולעיתים אפילו מחמירים את המצב.

קשיבות ללא שיפוטיות

בשביל שאותו ״סבל ארור״ יהיה רק ״אפשרות״, אנחנו צריכים לעבוד קשה. אנחנו זקוקים לעצירה והתבוננות על מה שעובר עלינו באמת, מעבר למסך השיפוטים, וזה לא קל. חלק מהפתרון שהציע הבודהה לפני אלפי שנים והמחקרים מגבים גם היום, הוא מיינדפולנס, נוכחות וקשיבות ברגע, ללא שיפוטיות.

במקום לפזול הצידה, נתבונן במה שבאמת באמת קיים כרגע - התחושה הפיזית, הרגשות העולים והיורדים וכמה שהכל די ארעי. במקום לברוח או להתעלם מהרגשות שלנו, נפנה אליהם. איך אנחנו באמת באמת מרגישים (ולא מפרשים, שופטים וחותמים) לגבי הסיטואציה שלפנינו? מה עולה מההכרה בחוויה של הרגשות? ״נדפקו לי החיים״ זה בטוח לא משהו שקורה ברגע זה, וגם המחשבה על איך כמה אנחנו אשמים לא בדיוק מקדמת הרבה את המצב. במקום להגיב חיש מהר מבלי באמת להתבונן, תנו לעצמכם זמן, באמת להרגיש ולבחון את הרגשות שלכם. בסקרנות, ללא שיפוטיות ולצד הפחד לפגוש את מה שעולה, זה כמובן קל להגיד וקשה לבצע.

״לא די בפתיחת החלון כדי לראות את השדות והנהר״, כתב המשורר הפורטוגלי הגדול פרננדו פסואה, ״צריך גם שלא תהיה לך שום פילוסופיה״. ננסה לתת לציפיות שלנו, לספר החוקים שמסביר ״איך דברים אמורים להיות״ להתמוסס, ולראות את הדברים כפי שהם. ״יש לי עכשיו חץ בבטן. פיטרו אותי. איבדתי אדם יקר. זה כואב. זה עצוב. אני מרגישה את זה בגרון, או בחזה״. ננסה להתבונן כמו מהצד על מחשבות כמו ״אין לי מזל, זה תמיד קורה לי״. כך, אנחנו מייצרים מרחב לפרספקטיבה חדשה. מרחב של תגובה, שאיננה אוטומטית, אלא כזו יותר מיטיבה. יותר פשוטה.

[קראו עוד על נדידת המחשבות שלנו]

להביט במשקפיים שלנו

אנחנו לומדים להבין מה עובר לנו בראש, מבלי להיסחף אחרי זה.

נגיד שמחר בבוקר, בדרך הפקוקה והעמוסה לעייפה, מנוול אחד חותך אתכם בכביש. סיטואציות מהסוג הזה, נוטות להפגיש אותנו עם הצדדים היפים-פחות שלנו. ״איזה עצבים, אני שונא אותו!״, המחשבה פוקדת. ואז מה שקורה באופן אטומטי -  אתם סופגים ומאמצים את המחשבה, צופרים, מסננים איזה קללה עסיסית ואולי, אפילו מסכנים את חייכם בניסיון לנקמה. לא היה שום רווח בין האירוע לתגובה שלכם. אבל עם קצת מיינדפולנס ומודעות לחץ השני המגיע במהרה, אתם שואלים: ״מה קורה לי?״, ״דפיקות לב חזקות, האוזניים שלי מתחממות, הרבה מחשבות, והפנים שלי אדומות, אה! אני כועס״.

שם נוצר מרווח חדש. כזה המאפשר לנו להגיב בחכמה למה שקורים לכם ולא בצורה עיוורת.

זו המשמעות של המילה המפוצצת והנשמעת ״מיינדפולנס״; להתבונן על אותה מציאות מחדש תחת בחינה פתוחה של האמונות הכי בסיסיות שלנו; ”לחכות בתור זה בזבוז זמן מעצבן״, ״אסור לדבר כך עם הבוסית״, ״הרסתי הכל״. המחשבות העוברות הן המשקפיים שלנו, אלו שדרכם אנחנו מתבוננים בעולם, נסו להוריד את המשקפיים ולהתבונן במשקפיים עצמן. איך נראית המציאות דרך המשקפיים שלכם? אולי מחודדת, רכה, ורודה, או אפוקליפטית? איך נראה היחס שלנו אל אותה החוויה, האם אנחנו מקבלים, מכילים, שופטים או מזדהים?

לא, אל תנסו לעצור ולהתנגד לכל המחשבות, להיפטר מהרגשות ואיכשהו לשלוט על המוח בצורה שלא מכניסה כלום, כי זה לא ממש אפשרי. זה לא זה. ננסה לקחת צעד אחורה, להסתכל על עצמנו מהצד, לראות בצורה בהירה יותר את החשיבה שלנו, וממה היא מושפעת, כל זה ללא שיפוטיות.

[קראו עוד על דרכים לתרגל מיינדפולנס]

הפרדה קוגניטיבית

סטנדאפיסט נהדר אמר פעם: "פעם חשבתי שהמוח הוא האיבר הנפלא ביותר בגוף שלי. ואז הבנתי, מי אומר לי את זה...". במקום להסתחרר ל״הכל אבוד״, נזכיר בעדינות: ״יש לי כרגע מחשבה שהכל אבוד״. זו עוד מחשבה שתתחלף באחרת בעוד שניה. אנחנו לא חייבים ״לקנות״ כל מחשבה שמציעים בשוק המחשבות שם למעלה.

אז תהיו טובים לעצמכם, אל תירו עוד חץ. מספיק חץ אחד. הזכירו לעצמכם, שזה באמת בסדר להרגיש כל דבר שאתם מרגישים, כולם מרגישים כך מידי פעם. וותרו על השיפוטים, ובדקו מה קורה באמת.

שתפו בקבוצת הפייסבוק מה משל החיצים עורר בכם.

שלכם,

יהודית

כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״