בחיים, אנחנו מתעלמים קליל מהרעיון שדברים נוראיים עשויים לקרות לנו. אנחנו כן יודעים בתוך המוח שלנו, שמתישהו נהיה חולים, נכשל, אנשים ימותו סביבנו וגם אנחנו עצמנו נמות פעם, אבל זו רק ידיעה ערטילאית שכזו. בלב פנימה מתקיים משפט אחר: ״לי זה לא יקרה״. ברגע בו משהו באמת קורה - אנחנו כל כך מתנגדים וזה שובר אותנו. האמת בגדה בציפיות שלנו, אז אנחנו ממהרים לשלוף תלונות, אצבעות מאשימות, הלקאות עצמיות או מנה הגונה של ניתוח יתר.
בשביל שאותו סבל יהיה רק ״אפשרות״, אנחנו צריכים לעבוד קשה. אנחנו זקוקים לעצירה והתבוננות על מה שעובר עלינו באמת, מעבר למסך השיפוטים, וזה לא קל. חלק מהפתרון שהציע הבודהה לפני אלפי שנים והמחקרים מגבים גם היום, הוא מיינדפולנס, נוכחות וקשיבות ברגע, ללא שיפוטיות.
במקום לפזול הצידה, נתבונן במה שבאמת באמת קיים כרגע - התחושה הפיזית, הרגשות העולים והיורדים וכמה שהכל די ארעי.
במקום לברוח או להתעלם מהרגשות שלנו, נפנה אליהם. איך אנחנו באמת באמת מרגישים (ולא מפרשים, שופטים וחותמים) לגבי הסיטואציה שלפנינו?
למה לי מדיטציה?
יופי, טוב ששאלתם. ניתן היה בקלות לומר שמדיטציה היא שיגעון חולף של היפים, ושאין כל תועלת בשימת לב לדיוק המופתי שבו מתמלאות הריאות שלנו אוויר, או לצליל קולנו המדומיין בראש, אבל היתרונות הפסיכולוגיים והבריאותיים של תרגול מדיטציה הם רחבים מאוד.
מדיטציה עוזרת לנו לאמן את המוח שלנו להכיר במחשבות שלנו, למקד אותן ובעיקר להתייחס אליהן אחרת. כשאנחנו מפרידים בין המחשבות שלנו לבין מי שאנחנו, אנחנו מפחיתים את השיפוטיות, הביקורת העצמית והכותרות האלו שאנחנו חייבים לתת לכל דבר.
כשאנחנו מתרגלים מדיטציה, אנחנו מסוגלים לשלוט בפוקוס שלנו ובצורה בה אנו מפרשים את המציאות. לאימון מדיטציה יש השלכות על הביטחון העצמי שלנו, הפרשנות לאירועים סביבנו, מערכות היחסים שלנו, היציבות הרגשית שלנו, הביצועים שלנו בעבודה ואפילו על האושר והבריאות הפיזית שלנו. בנוסף לכך, לתרגול מדיטציה, אין תופעות לוואי, והיא קלה מאוד לתפעול- חמש עד עשר דקות ביום, זה כל מה שצריך.
ברגע שנעצור ונעצום את העיניים, נגלה שאנחנו בכלל קופצים למקום אחר
בכל רגע נתון אנחנו משתוקקים למשהו. אנחנו משתוקקים שיהיה לנו משהו, האייפון החדש, מצלמה משוכללת יותר, או כסף לביקור בניו יורק. אנחנו משתוקקים שדבר מה מסוים יקרה, שנקבל העלאה, שנמצא את האחד, שנמלא את הדירה בצחוקו של ילד. זה לא נגמר כאן. אנחנו משתוקקים גם לכך שדברים לא יקרו, כי הם לא נעימים לנו. כל אותן תלאות החיים כמו פקקים של יום ראשון, פיטורים, חוסר ביטחון כלכלי, עלייה מופרזת במשקל או פרידה כואבת. כי אם יקרו כל הדברים שאנחנו כל כך כמהים להם, ולא יקרו אותם דברים שאנחנו מבועתים מפניהם - רק אז נהיה מאושרים.
אך אבוי, בכל רגע נתון אנחנו רוצים דברים, שאולי לא יהיו הדברים שנרצה ברגע הבא. התנוחה שהייתה נוחה לפני כמה דקות תעשה בלתי נוחה בעליל ברגע הבא ובביס החמישי תגלו שהפשטידה שאהבתם כבר פחות מלהיבה. אז התשוקה מתחלפת במושא אחר ובפתרון אחר. אנחנו רוצים יותר. משכורת שמנה יותר, פרטנרים זוגיים טובים יותר, מכונית חדשה, דירה מרווחת יותר, חופשה יקרה וחברים רבים יותר. רשימת ה"יותר", אמנם גורמת לנו להרגיש דגדוג נעים, אך הוא חולף ומשאיר בנו ריקנות וטעם של עוד. בטרם תמשיכו בקריאת הכתבה, ארצה שתיקחו נשימה עמוקה ותשאלו - האם יגיע יום בו תוכלו לומר "אני את שלי עשיתי. השגתי את כל מה שתכננתי ואין שום דבר שאני צריך לעשות כדי להיות מאושר"?
תשוקה מצטלמת נהדר. היא אותו דחף פראי שמחבר בין אוהבים בסצנות הוליוודיות, ומה שגורם לנו להתעורר מלאי השראה מידי בוקר. היא זו שדוחפת אותנו להשתפר, ללמוד ולהתפתח. אך תשוקה יכולה להיעשות חמדנית. לשלוח אותנו לחפש גדול וטוב יותר מבלי להעריך את הטוב בחיינו, לגרום לנו לרוץ כעכבר מעבדה על גלגלת ולהשתעבד לחלום בלתי אפשרי בו הניסיון והתקווה להיות מאושרים מתנפצים לנו בפנים.
הנדידה פוגעת בחוויה שלנו
כן כן, המחקר הראה שגם כשאנחנו חושבים על המיליון הבא, או הטיול המתוכנן לקיץ, אנחנו בעצם פוגעים בחוויה העכשווית. גילברט וקילינגסוורט׳ מסבירים במאמרם: "המוח האנושי הוא מוח נודד, ומוח נודד הוא מוח לא מאושר. היכולת שלנו לחשוב על מה שלא קורה ברגע הזה היא הישג קוגניטיבי שבא עם מחיר רגשי כבד". ההסבר לכך הוא פשוט, כשאתם נודדים במחשבות, אינכם נמצאים באמת בסיטואציה העכשווית שלכם. אתם עסוקים במשימות ומטלות מעיקות, במחשבות אופרטיביות, או בחלימה בהקיץ. אלו מונעים מכם ליהנות ממה שיש לרגע הזה להציע לכם.
זה קורה לכולנו, קבלו זאת בחמלה ונסו לחזור לרגע הזה
הדלאי לאמה היה אומר שאם אתה רוצה שאנשים יהיו מאושרים - עליך לתרגל חמלה, ואם אתה רוצה להיות מאושר - תרגל גם כן חמלה. חמלה אמיתית היא כמו אדווה במים, היא עוברת הלאה לילדים, לחברים, אל הקולגות, העוברים והשבים, ולאנשים אקראיים שאנחנו בכלל לא מכירים.
בניסוי שבדק את זה, משתתפים חולקו לשתי קבוצות. קבוצת ה״חמלה״, כתבה בכל יום במשך שבוע מכתב חמלה עצמית, ואילו קבוצת ה״זוכרים״ כתבה על זכרון ילדות כל יום במשך שבוע. נחשו מה? קבוצת ה״חמלה״ נהנתה משלושה חודשים נוספים של ירידה בתסמיני דכאון ורמת אושר מוגברת לעומת קבוצת הזוכרים. העלייה הזו ברמת האושר שלהם החזיקה עוד שישה חודשים לאחר מכן.
אולי אתם חושבים שאם תתרגלו חמלה עצמית, תהפכו לפאסיביים? המחקר שבדק את הנושא מראה אחרת. למשתתפים שכתבו לעצמם מכתב חמלה עצמית אודות חולשה הייתה יותר מוטיבציה לשיפור עצמי. הם גם השקיעו זמן רב יותר בתיקון את הטעויות שלהם, בהשוואה לאלו שהיו עסוקים בלעודד את עצמם, להתעלם או להסיח את דעתם ממה שהטריד אותם. כשאנחנו מקבלים את עצמנו ואת כישלונותינו, יש לנו יותר מוטיבציה ללמוד ולהשתפר.
חמלה עצמית מפחיתה תחושות מכאיבות של בושה וביקורת עצמית. אלו בדיוק התחושות שהרבה פעמים עומדות בדרכנו להתפתחות ולשביעות רצון. הקול החמל הוא בעל השפעה מנחמת, הנותנת לגיטימציה לשיפור בניגוד להלקאה העצמית שחוסמת את אותו.
כמה טוב יהיה לדעת שהקושי שלכם יוכר (על ידי עצמכם) ללא שיפוטיות? למה שלא נכניס עוד ממנה לחיינו?
שתפו בקבוצת הפייסבוק מה דעתכם על תרגול מדיטציה.
שלכם,
יהודית.
Commentaires