לא להלחץ מהלחץ, לא לפחד מהפחד

אירועי הקורונה הגיעו לכל מקום, ליטרלי לכל מקום; עוד חדשות, עוד מסלול של חולה (בכמה מסעדות הם מבקרים?) ועוד הגבלות על התנועה. נראה שסוף העולם מתחיל מע-כ-ש-י-ו. ברוכים הבאים אל הלא נודע! 

אם חשבתם שחרדה משתקת היא נחלתם של קומץ קטן מהאוכלוסייה - טעות בידכם. 20%-35% מהאנשים יסבלו מההפרעה במהלך חייהם. שיעור האסתמה, רק לשם ההשוואה, עומד על 8%. ובעידן הקורונה? אפשר רק לנחש עד כמה המספרים עולים. 

החרדה לוחשת לנו באוזן את הסוד הקטן שלה: ״זה יהיה כל כך נורא שלא נוכל לשאת את זה!״. כדי להתמודד עם התחושות הקשות שחרדה מעוררת, הסובלים ממנה ינסו להימנע לחלוטין מכל מה שמעורר חרדה. הם יקבעו לעצמם חוקים, יהנדסו נסיבות, ויכינו רשימת מקומות ומצבים להימנע מהם. הבעיה היא שהשיטה הכל כך הגיונית הזאת לא עובדת. במקום שתוביל להקלה, היא משרישה עוד יותר את הפחד; כל חווית ״הצלחה״ כתוצאה מהימנעות ״מוכיחה״ לאדם החרד שהנה, זו הדרך להרגיש טוב - אז אפשר להפסיק את החיים עוד קצת.

נוסף להימנעויות יאמצו החרדים גם ״התנהגויות ביטחון״ - מלאי מרשים של אמצעי הרגעה; יאגרו מזון, יקבעו פגישות רק במרחבים פתוחים, יעקבו אחר המסלול של כל חולה ויתייעצו עם הרופא 4 פעמים בשבוע. דפוסי החשיבה החרדתיים נמצאים בכל אחד ואחד מאיתנו ברמות שונות; התחושה שאיננו מסוגלים להתמודד עם הלחץ או הפחד, העתיד הלא נודע, והמחשבות האינסופיות. 

הימנעויות והתנהגויות ביטחון הן פשוט דרך, לא כל כך טובה, להשיג שליטה בתוך ים של חוסר ודאות. בחיינו יש דרכים רבות להתמודד עם מה שתביא המציאות. נהוג לחלק את אותן הדרכים לשתי קטגוריות: שליטה שלפני מעשה המכונה גם שליטה ראשונית, ושליטה שלאחר מעשה המכונה שליטה שניונית. בשליטה ראשונית אנו עושים מאמצים כדי שאירוע יקרה או לא יקרה, למשל לא יוצאים מהבית, לא פוגשים אנשים, או חוסכים כל שקל. בשליטה שניונית אנחנו מתמודדים עם השלכות אירוע שכבר קרה, עושים את המיטב כדי להתמודד עם האירוע המלחיץ, למשל חושבים על רעיון חדש לעסק, מוצאים עבודה חדשה, או מחזקים את הגוף. 

אנשים הסובלים מחרדה מתרגלים יום יום את השליטה הראשונית שלהם; הם נמנעים ממצבים מביכים, מתרחקים מכל מה שעשוי לעורר בהם אי נוחות ומסרבים לכל הצעה ספונטנית שפרטיה עמומים. לעומת זאת, השליטה השניונית שלהם אינה מפותחת דיה. הם מאמינים שפשוט לא יוכלו להתמודד עם השלכות אירועים מסוימים ולכן אין להם שום ברירה אלא להימנע מהם. אבל השליטה הראשונית טומנת בחובה עוקץ; כשאנחנו מנסים להימנע מכל מה שמפחיד, עולה בעיה חדשה -  זה אף פעם לא מספיק. לא ניתן למגר את החשיפה לאנשים זרים, להימצאות במקומות הומים או לחיידקים באופן מוחלט, מה שמשאיר את האדם החרד מאוים למרות כל המאמצים. 

הדרך לצלוח את האתגר היא להחליף את מחשבות ה- "אני לא יכול לשאת את זה, בשום מצב", במחשבות מקדמות יותר בסגנון "זה ממש לא נעים, אבל אני אהיה מסוגל לשרוד את זה". כשאתם מתמודדים עם חוויה לא נעימה, ולא מנסים לברוח ממנה, אתם מחייבים את עצמכם להרחיב את השליטה השניונית שלכם. יש לכם מיקוד שליטה פנימי - אמונה שאתם מסוגלים. אתם מתחילים לבנות את המשאבים והמיומנויות שיעזרו לכם להתמודד, או במילים אחרות: מפתחים חוסן נפשי.  

איך אתם תופסים לחץ?

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו מגדיר במידה רבה את הדרך בה נחווה את העולם. העגה הפסיכולוגית קוראת למכונה שמארגנת ומסדרת את המידע - מיינדסט (mindset). המיינדסט שלנו מכוון ומעצב את הדרך בה אנחנו מבינים, חווים, מתנהגים ומגיבים למציאות לנגד עינינו. איך קשור המיינדסט שלנו ללחץ? טוב ששאלתם. מסתבר שההתייחסות שלנו ללחץ קובעת במידה רבה איך נתמודד איתו.

אין אחד שלא שמע על כך שיותר מדי לחץ - יכול בסופו של דבר לפגוע ואולי אפילו להרוג. מחקרים על גבי מחקרים מראים לנו את ההשפעות המזיקות שיש ללחץ מתמשך על הבריאות שלנו. הוא מחליש את המערכת החיסונית, פוגע במוח ובמצבי קיצון יגרום להתקף לב. וכאן בדיוק מתחילה הבעיה. המידע הזה מחזק את המיינדסט ״לחץ זה מסוכן!״. מסתבר, שזה לא בהכרח הלחץ שגורם לכל הבעיות, אלא איך שאנחנו תופסים את הלחץ. לרוב הגוף מגיב ללחץ בקצב לב מוגבר וכיווץ כלי דם (בגלל זה מתח כרוני מקושר למחלות לב). אבל, ויש אבל, מחקרים מראים שאצל אנשים המתייחסים לתגובת הלחץ שלהם כדבר מועיל, כלי הדם נותרו רחבים והלב שלהם בכל זאת הלם בחוזקה. זוהי צורת פעילות בריאה בהרבה של כלי הדם, ממש כמו מה שקורה כשאנחנו מתרגשים.

החוקרת ליה קרום מאוניברסיטת סטנפורד מצאה במחקריה שהמיינדסט שלנו לגבי לחץ משפיע על הצורה בה נחווה אותו. אם אנחנו ממסגרים לחץ כחוויה שלילית אנו נרגיש מצוקה במצב בו נקלע לאירועים מלחיצים. אם נאמין שלחץ הוא חיובי, נתמלא מרץ ונהיה מסוגלים לפעול אפילו במצב קשה יותר. החוקרת קלי מקגוניגל ממשיכה ומספרת על מחקר שנעשה במסגרת סקר הבריאות האמריקאי הלאומי. במסגרת המחקר עקבו במשך שמונה שנים אחרי 186 מיליון מבוגרים באמריקה. החוקרים שאלו את הנבדקים שלהם שתי שאלות: "כמה לחץ חוויתם בשנה החולפת?", "האם אתה מאמין כי לחץ מזיק לבריאותך?". הם גילו כי אנשים שחוו לחץ רב בחייהם נמצאו ב-43% סיכון לתמותה, רק אם האמינו כי לחץ מסוכן להם! אנשים שחוו לחץ רב והאמינו כי הוא אינו מזיק לבריאותם היו בעלי הסיכויים הנמוכים ביותר למות בשנה העוקבת. מצבם היה אפילו טוב יותר מאנשים שחוו לחץ מתון יותר. 

קלי מקגוניאל מסבירה שאנו משקיעים את האנרגיה שלנו במקום הלא נכון. במקום להתאמץ כדי למנוע לחץ, עלינו לשנות את איך שאנו תופסים אותו - הוא לא אויב, הוא חלק מהחיים. אנחנו יכולים לשאת את זה, ואנחנו יכולים להתחזק בעזרתו. אנחנו יכולים לפרגן לעצמנו מעט חוסן. כאשר אנחנו משנים את דעתינו על לחץ, אנחנו משנים גם את התגובה של הגוף שלנו כלפיו.

ההמלצה היא לא להיפטר מהלחץ, זה לא יהיה אפשרי. בפעם הבאה שהלב שלכם ידפוק חזק חזק, תזכירו לעצמכם: "ככה הגוף עוזר לי להתכונן לקראת האתגר הזה". כשאתם בוחרים לראות את הלחץ גם באור חיובי, או לפחות באור אנושי ולגיטימי, אתם לא רק משתפרים בהתמודדות איתו, אתם גם בוחרים באמירה מאד מעמיקה: אתם מצהירים שיש לכם אמון בעצמכם, שתצליחו להתמודד עם אתגרי החיים.

שלכם, ורק בריאות, 

יהודית