לעמוד במטרות שלנו - מילה היוצאת מפיך הולכת וגדלה

"מלבד זאת, אני סבור שיש להשמיד את קרתגו". 

זה סיפור ישן משנת 153 לפני הספירה. קאטו הזקן (או בקיצור, מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס) רצה להשמיד את קרתגו. מאוד רצה. הייתה לו טינה שלא הרפיתה ממנו עוד מאז שהיה לוחם צעיר במלחמה בין רומא לקרתגו. השנים חלפו, הוא הזדקן, הפך למדינאי רומי משפיע, אבל האיבה לקרתגו נשארה. וכך, נוטף כריזמה והשפעה, סיים קאטו הזקן את כל נאומיו באותו המשפט בדיוק. כל הנאומים. כולם - עם או בלי קשר לק***גו; “מלבד זאת, אני סבור שיש להשמיד את קרתגו“.

אם תבדקו מה קורה עם קרתגו היום תגלו שהנחישות וההתמדה השתלמו. בשנת 149 לפני הספירה נפתחה מלחמה, ורומא השמידה את קרתגו. פוף. בשנה זו קאטו הזקן הלך בנחת לעולמו. בפעם הבאה שאתם רוצים להשיג משהו, שמרו פינה קטנה בלב לקרתגו.

עם מילים אפשר ליצור דברים גדולים. למילה, רצף של אותיות, יש כוח. הכוח לחבר אותנו למטרות שלנו. הכוח לברוא את המציאות שלנו, ולשדר לנו ולאחרים שאנחנו מסוגלים, שנתגבר, שבמוקדם או במאוחר נצליח. רודיארד קיפלינג, הסופר והמשורר האנגלי, ניסח את זה יפה יותר: "מילים הן כמובן הסם החזק ביותר שהמין האנושי משתמש בו".

שחור על גבי לבן - מטרות מציבים בכתב

בין אם שילמתם מראש על ספה חדשה ובין אם קיבלתם את לוחות הברית, כנראה שהתעקשתם לקבל אישור כתוב. ״מה שלא כתוב, לא קיים״, הזכירו ההורים. זה היה מעצבן לשמוע. והם צדקו. אם אנחנו מתעקשים לראות בכתב אפילו הצעת מחיר לטוסטר, אז למה לא להניח שלמטרות חיינו מגיע לפחות מעמד דומה? מטרות הן  חוזה ביניכם לבין האדם היקר שהוא אתם עצמכם. 

רק כדי לסבר את האוזן, במחקר שנערך ב-2015 על ידי הפסיכולוג גייל מת׳יוס מאוניברסיטת אתונה עלה שאנשים שכתבו את המטרות שלהם, הצליחו ב-33% אחוז יותר מאלו שהסתפקו בהצהרות שבעל פה. כלומר, כשאנחנו כותבים משהו, שחור על גבי לבן, אנחנו מחויבים אליו. קשה יותר ״לשכוח״ בטעות מה הייתה המטרה שלנו. 

כשאתם כותבים, השתמשו במילים מחייבות כמו ״אעשה״, ״אגיע״, ״אשקיע״, ותשקלו לוותר על הנימוסים הבריטים ומילים מסתייגות בסגנון I SHOULD ״אולי״, ו-״הייתי רוצה״. כתבו בביטחון, השנה אפחית ב-10% את ההוצאות שלי, ולא - ״הייתי שמח להפחית…״.

[קראו עוד על הצבת מטרות]

אין לאן לברוח - להתחייב על מטרה בפומבי

להתחייב לעצמנו זה מעורר השראה, אבל להתחייב בפני אחרים מעורר פעולה. 

הרעיון להקליט את הפודקאסט שלי, עתיק מביצועו לפחות בשנה תמימה; אחי הגדול דוד היה נפגש עם שותפו הנהדר, איתן, מידי שבוע כדי להקליט פודקאסט - "השבוע". ראיתי אותם מקליטים, צוחקים, ופשוט מדברים על מה שהכי מעניין אותם. היה שם איזה קסם. "למה שלא תקליטי גם פודקאסט?" שאל אותי דוד. חשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב, אבל הזמן עבר ולא הקלטתי אפילו קצה של פרק. לא ויתרתי על הרעיון, פשוט לא עשיתי איתו שום דבר. עד שהחלטתי להשתמש באסטרטגיה האהובה עלי למצבי דחיינות קשים - התחייבות בפומבי. נכנסתי לפייסבוק וכתבתי: ״זה קורה! בעוד שבועיים אני מוציאה פרק ראשון בפודקאסט שלי״, ולחצתי על כפתור שאין ממנו חזרה - ״פבליש״.

הכנסתי את עצמי, ככה בלי תירוצים, למצב שפשוט אין לי ברירה. ברגע שאנחנו מערבים עוד אנשים בתוכניות שלנו, אנחנו רוקמים חבל שקוף שמושך אותנו אל עבר המטרה. אנחנו יודעים שיש שם מישהו שיחכה, שישאל ומישהו שאולי גם יתאכזב. אנחנו עוברים ממצב-צבירה-נוזלי של דיבורים למצב-מוצק של צעדים, פעולות ותוצאות. וכך, ברגע ההתחייבות, עוד לא היה לי כלום - לא ציוד הקלטה, לא אורחים פוטנציאליים ולא נושא לפרק - אבל כבר לא הייתה ברירה. אז יצאתי. קניתי. התקשרתי. התחלתי. 

אין הביישן למד - לצעוק חלומות ולבקש עזרה

לפני כמה שנים טובות הדרכתי ב״אוניברסיטה בעם״, מיזם חברתי נפלא בו אנשים שמעולם לא הייתה להם ההזדמנות ללמוד, נפגשו שבוע אחר שבוע ללמוד פסיכולוגיה בין כותלי האוניברסיטה. באחד המפגשים שיחקנו עם התלמידים משחק ״כתבו על פתק את החלום שלכם". 

אט אט התמלאו הפתקים: ״לעבור דירה״, ״לרדת במשקל״, ״לסגור כבר את החוב״, ״להפגיש את הבת שלי עם נשיא ביהמ״ש״, ״למצוא אהבה״. ״עכשיו", הסברנו, "קחו את הפתק, הדביקו אותו על המצח ותתחילו ללכת בחלל. אל תגידו כלום. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להסתובב, לחייך ולבחון את החלומות של החברים שלכם". 

כשאנשים מביטים במשאלות הלב של אחרים, המוח מתחיל לעבוד: רעיונות, קשרים, ניסיון חיים ועצה טובה עולים ברקע. חיכינו כמה דקות והטלנו עליהם את המשימה הבאה: "כתבו פתק לכל מי שאתם יכולים לעזור לו ופרטו כיצד". לא עבר הרבה זמן והידיים הנרגשות התמלאו בפתקים צבעוניים. ״דבר איתי, עשיתי את זה פעם״, ״יש לי חבר שיכול לעזור״, ״באתר הזה יש את כל המידע״, ״אני מכיר את עומר״, ״דוד שלי בדיוק מחפש שותף לעסק״.

פתק על המצח והנה קבוצה של אנשים מקדמת חלומות שחיכו שנים במגירה. אחד הצליח להעתיק את החנות שלו למקום מרכזי יותר בעיר, השניה קיבלה מימון להליך רפואי שעליה לעבור, ואחרת - מצאה זוגיות. כשהמטרות שלנו יוצאות החוצה, פועלים שני כוחות: אנחנו מתחייבים לעולם, והעולם גם מושיט לנו יד. תתפלאו, אבל טוב ליבו של האדם אכן קיים, רוב האנשים רוצים ושמחים לעזור.

הרשת היא מקום נפלא לשתף בחלומות שלנו. פוסט אחד וחצי מדינה מגיעה לחתונה, סלון שלם שנתרם ועבודת חלומות שנמצאה. למי מכם שבכל זאת חושש, אפשר גם להתחיל משיתוף משפחתי בארוחת שישי, או מסוד קטן לשלושת חבריכם הטובים. 

אז מה החלום שלכם?

אם בחרתם שלא לשתף בפרהסיה, תפאדל. אבל תעשו טובה, אל תכתבו למגירה. תלו את המטרות שלכם במקומות נראים לעין; על המראה, בשולחן העבודה, על דלת המקרר (איפה שאתם מבלים הכי הרבה זמן). כך, הסלון, השירותים והמטבח - כולם יזכירו לכם את מה שחשוב כרגע.

הבדל של מילה

מספרים שמשה דיין, שר הביטחון הרביעי במדינתנו, אמר פעם שרק אחרי שקרא את הראיון שלו, הבין מה רצה לומר. התחייבות כריזמטית, מילולית, כתובה ומדוקדקת תעזור מאוד. היא לא הבטחה להצלחה, אבל היא בהחלט מגדילה את הסיכויים. עד רגע ההתחייבות, עוד יכולתם לצעוד צעד קדימה - ושניים אחורה, להתחרט, להתלבט, או לפתוח עוד פרק בסדרה. אחרי שהתחייבתם, אתם בפנים. 

***

"כשיש לך התקף אסתמה אין לך נשימה. כשאין לך נשימה קשה לדבר. המשפט שלך חסום על ידי כמות האוויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות. זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למילה. אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש. בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה. כשמישהו בזמן התקף אומר 'אני אוהב אותך' או 'אני נורא אוהב אותך' יש הבדל. הבדל של מילה. מילה זה המון, כי מילה יכולה להיות 'לשבת', 'ונטולין' או אפילו ’אמבולנס‘".

- אתגר קרת {מתוך הספר "צינורות"}

שתפו בקבוצת הפייסבוק איך אתם גורמים למילים שלכם לעבוד, 

שלכם,

יהודית