איך להתקרב לאושר דרך חמש שאלות?

תמליל מקוצר של השיחה עם ד"ר טל בן שחר בפודקאסט "חושבים טוב"

אין באמת סיכוי לדעת בכמה לבבות של אנשים נגעת. למי גרמת להרגיש. את מי הזזת לשינוי. לד"ר טל בן שחר לא היה סיכוי לדעת כמה השפיע עלי. 

לפני שנים נתקלתי בספר הראשון שלו. נשאבתי. איפה זה היה כל החיים שלי? ככל שלמדתי, התאהבתי, והחלטתי לצלול לתחום של הפסיכולוגיה החיובית. טל היה נקודת המפנה מבחינתי. ומבלי לדעת, הוא שינה את חיי. 

וככה אפשר להבין, איך לארח אותו בפודקאסט שלי, היה בגדר הגשמת חלום. 

ד"ר טל בן-שחר, מומחה למדעי האושר , לימד את הקורס הכי פופולרי בתחום בתולדות הרווארד. מרצה באוניברסיטת קולומביה, סופר, ומקים האקדמיה ללימודי האושר (HSA), הנה קטעים נבחרים מתוך השיחה שלנו:

מה הביא אותך לחקר האושר?

מה שהביא אותי לאושר זה כאב. 

שנה שנייה בהרווארד בלימודי תואר ראשון במדעי המחשב: הצלחתי בלימודים, בספורט, שיחקתי סקווש, הייתי בנבחרת. אבל לא היה לי טוב. לא הבנתי למה. כשהסתכלתי על החיים שלי מבחוץ הכל נראה בסדר גמור, אפילו יותר מזה. הייתי אמור להיות אדם מאושר מאוד. סימנתי וי על כל הסעיפים ועדיין לא הגעתי לאושר. 

בתקופות שלא סימנתי את ה-וי, נגיד בצבא, היה לי תירוץ טוב לא להיות מאושר. אבל בשנה השנייה שלי בארצות הברית התירוצים אזלו. ואז הייתה לי תובנה, טריוויאלית אולי אבל מבחינתי חשובה, אושר לא תלוי בחיצוני אלא בפנימי. זה לא העולם - זה אני.

החלטתי לשנות מסלול. עברתי ממדעי המחשב לפילוסופיה ופסיכולוגיה. לא הכרתי את התחומים האלה אבל תיארתי לעצמי ששם אוכל למצוא תשובות לשתי שאלות שהיו לי; למה אני לא מאושר? ואיך אני יכול להיות מאושר יותר? עם שתי השאלות האלה סיימתי תואר ראשון. אחרי זה נסעתי לאנגליה, ללימודי תואר שני בחינוך בקיימברידג' ובחזרה להארוורד לדוקטורט. כל הזמן שאלתי איך אני יכול לעזור לעצמי, לבודדים, לזוגות, לבתי ספר, ארגונים, מדינות, להעלות את רמת האושר. וזה מה שאני עושה כמעט 30 שנה.

השאלה "למה אני לא מאושר?" נשמעת לי מדכאת.

זו שאלה כואבת שגם מגבירה כאב. אבל הרבה פעמים כדי לצמוח, אין ברירה אלא לעבור דרך הכאב. אני מספר על זה היום ויש בזה אפילו אלמנט קצת רומנטי, התחיל לא מאושר והפך למומחה לאושר. החוויה עצמה ממש לא הייתה רומנטית ולא כיפית, זו הייתה חוויה של כאב.

והייתה תשובה לשאלה הזו?

בהתחלה לא, אבל לא עבר הרבה זמן והגיעה התשובה - האמנתי שהדרך לאושר היא דרך ההצלחה, שהצלחה מובילה לאושר. האמנתי ש'אם אני אזכה באליפות הארץ אז אהיה מאושר', וזכיתי באליפות הארץ והייתי מאושר - ארבע שעות. מהר מאוד חזרתי למקום שהייתי בו לפני.

אחרי זה חשבתי 'אתקבל להארוורד' ואהיה מאושר. התקבלתי להארוורד והייתי מאושר - חודש. אמצא עבודה באמת טובה, ואז אני אהיה מאושר. מצאתי עבודה נהדרת, והייתי מאושר - שבועיים. הבנתי שהצלחה במקרה הטוב מובילה לעלייה זמנית ברמת האושר, אני אפילו לא יודע אם לקרוא לזה אושר, מדובר יותר בהנאה.

אתה מסביר כאן את אחד המיתוסים בחקר האושר: כששואלים את רוב האנשים "מה זה אושר?", הם עונים: "אושר זה להשיג את מה שאני רוצה". ואז אנחנו משיגים, מסמנים וי אבל זה לא מספק את הסחורה, מחכים למשהו שלא קורה, שלא בא.

אפילו האנשים המצליחים ביותר בעולם שהגשימו כביכול את כל החלומות, נגיד כוכבי רוק או ספורטאי על, הרבה מאוד פעמים מגיעים למקומות איומים דווקא בשיא ההצלחה. והשאלה היא למה.

שחקן שמגיע בגיל 30 לשיא ופתאום יש לו להיט בקולנוע. בין-לילה הוא הופך לעשיר בטירוף ולכוכב נערץ. כשהוא היה בדרך להצלחה לא היה לו טוב, אבל היה לו תירוץ למה הוא לא מאושר, כי הוא עוד לא הגיע לזה.

עכשיו הוא מצליח ומאושר, באקסטזה. חולפת חצי שנה והוא מתחיל לשים לב שהוא כבר לא. יש פיקים והתרוממות רוח, אבל אושר אין. עכשיו הוא במצב יותר גרוע מבעבר. אז לפחות הייתה לו התקווה שברגע שיגיע לפסגה אז הוא יהיה מאושר - והוא לא. לא רק שהוא לא מאושר, הוא גם מאבד תקווה.

ומה ההבדל המהותי בין עצב לדיכאון? דיכאון הוא עצב נטול תקווה. ואם הוא לא מוצא אושר בעולם הזה, הוא יחפש את זה מחוץ לעולם. אלכוהול, סמים או היציאה האולטימטיבית מהעולם - התאבדות.

בין אם זה מועדון ה-27 או בין אם אנשים שמצליחים ברמות שאנחנו לא יכולים בכלל להאמין. והם אומללים. רואים את זה שוב ושוב, למה? כי הצלחה לא מובילה לאושר. זו טעות שהורים מגדלים לפיה את הילדים שלהם, והורים שגודלו ככה על ידי ההורים שלהם. אנחנו קולטים את זה מהסביבה, הצלחה תוביל לאושר. היא לא.

המחשבה על אושר מזכירה לי את מחזה האבסורד 'מחכים לגודו'. שני נוודים קצת מגוחכים עומדים בצד הדרך ומחכים לגודו. הבעיה היא שגודו אף פעם לא מגיע, למען האמת אף אחד בכלל לא יודע מי זה. כל המחזה רק רואים אותם מחכים ומחכים. באופן דומה, כשאנחנו מדברים על אושר אנחנו חושבים שכולנו מדברים על אותו דבר, כשבפועל אנחנו לא באמת יודעים על מה מדובר. אנחנו מחכים ומחכים ושואלים "נו, למה זה לא קורה לי? למה אני לא הדבר הזה שראיתי בחוץ, בסרטים, בפייסבוק, בפנטזיה?"

יש פה אלמנט אפילו יותר בעייתי. אלה שמחכים לאושר, שקמים בבוקר ואומרים "אני רוצה להיות מאושר" או "אושר הוא ערך חשוב עבורי", דווקא הם באופן כללי פחות מאושרים. המרדף אחר האושר, הערכה שלו, מורידה את רמת האושר. 

יש לנו את כל הסיבות לרצות להיות יותר מאושרים ולייחל לזה. מצד שני, מחקרים מראים שאנשים שעבורם אושר הוא ערך גבוה, יהיו פחות מאושרים. מה עושים עם הפרדוקס הזה?

בתור אנשים שעוסקים ומפיצים פסיכולוגיה חיובית, מצד אחד אנחנו מקדמים מטרה מסוימת, ומצד שני סביר להניח שיש אנשים שמבינים אותה באופן שגוי וזה גורם להם יותר נזק מתועלת.

במחקר שנעשה באוניברסיטת דנוור בשיתוף עם האוניברסיטה העברית, נתנו לאנשים לקרוא כתבות. כתבה אחת עסקה בכמה אושר זה דבר חשוב בחיים, וכתבה שניה עסקה בנושא ניטרלי. אלה שקראו על כמה שאושר חשוב הרגישו פחות טוב עם עצמם, מהחיים שלהם, לעומת אלה שקראו על נושא ניטרלי. אנשים שומעים כמה האושר חשוב ושואלים "אבל למה אין לי את זה? זה לא פייר, אני לא מספיק". אז מה עושים?

המרדף אחר אושר עלול להוביל לכיוונים לא טובים, אבל יש הבדל חשוב בין מרדף ישיר למרדף עקיף.

נחשוב רגע על השמש. אם עכשיו נסתכל עליה ישירות זה יכאב, אבל אני בהחלט יכול ליהנות מאור השמש בעקיפין. למשל, להסתכל על הפרח שהשמש מאירה עליו או לשבור את קרן השמש ולקבל את צבעי הקשת. אבל על השמש עצמה אני לא מסתכל באופן ישיר. אותו דבר עם האושר. מה זה אומר בעקיפין? נעשה מה שהפריזמה עושה עם השמש, ונשבור את האושר לחלקים שלו.

כלומר, אנחנו לא מחפשים אושר, אלא שאושר הוא תוצר לוואי של כל מיני פעולות משמעותיות. ואולי זה המקום לשאול מה זה אושר, דיברנו על האמורפיות שלו. איך אתה מגדיר אושר?

נסביר קודם מה זה לא. אושר זה לא 'היי' תמידי, זה לא להיות כל הזמן שמח. חיים מאושרים כוללים גם כאב. יש רק שני סוגי אנשים שלא חווים כאב, צער, קנאה, שנאה, חרדה; הפסיכופטים והמתים. אנשים שחווים רגשות כואבים מדי פעם, זה סימן טוב.

אני מדבר לא מעט על הרשות להיות אנושי, לתת לכל הרגשות מקום ולא לדחוק בהם. חיים מאושרים כוללים גם כאב וצער או רגשות חזקים כמו קנאה ושנאה, כשאנחנו דוחקים אותם הם רק מתעצמים.

בספר הראשון שלי, "באושר ובאושר", כתבתי על אושר כשילוב של הנאה ומשמעות. אני עדיין עומד מאחורי ההגדרה הזאת, אבל הרחבתי אותה עם השנים. היום אני רואה אושר כמורכב מחמישה אלמנטים. 

הראשון הוא האלמנט הרוחני. רוחניות היא לא בהכרח דת. אנחנו יכולים לחוות רוחניות כשאנחנו מתפללים, אבל אפשר גם לחוות אותה כשאנחנו עושים משהו משמעותי עבורנו או כשאנחנו נמצאים בכאן ובעכשיו.

איינשטיין אמר שיש שתי דרכים לחוות את החיים. דרך אחת היא ששום דבר הוא לא נס, השנייה היא שהכל הוא נס. אם אנחנו חווים את הכאן והעכשיו, בין אם אנחנו בשיחה עם מישהו, בהליכה או אוכלים אז אנחנו חווים את החוויה כרוחנית.

האלמנט השני הוא גופני, הקשר בין הגוף לנפש. החשיבות של אכילה, שינה, מנוחה והתאוששות. על הבריאות הפיזית והנפשית שלנו. פעילות גופנית מאוד חשובה בחיינו. אני לא פסיכולוג קליני או תרפיסט, אבל אם הייתי, השאלה הראשונה שהייתי שואל (אחרי השם) היא "האם אתם פעילים פיזית? האם אתם עושים פעילות גופנית?" יש לזה השפעה חזקה כל כך על הבריאות הנפשית.

רובינו באמת לא שמים על זה מספיק דגש. בעולם הפסיכולוגיה אנחנו טועים יותר מידי להפריד בין מה שקורה לנו בראש לבין הגוף. לכן אני חושבת שהדגש שלך מהותי.

צריך להסתכל על מחקרים כדי להבין עד כמה זה חשוב, זה משפיע על מוח כמו התרופות הפסיכיאטריות החזקות ביותר - רק בלי תופעות לוואי. אני חד משמעית לא אומר שמי שלוקח כדור פסיכיאטרי יכול להפסיק אם הוא מתאמן. יש אנשים שרק הכדורים יעזרו להם, כמו שיש אנשים שרק פעילות גופנית תעזור להם. אבל אני כן אומר שצריך להתייחס לזה כהתערבות פסיכולוגית פסיכיאטרית ממדרגה ראשונה. 

פעילות גופנית אירובית מינימום שלוש פעמים בשבוע במשך 30 דקות. זה חשוב ברמה שהעדר פעילות גופנית, זה כמו לקחת כדור ״בעד״ דיכאון. לא נולדנו להיות מול מחשב או בפגישות כל היום. נולדנו לזוז, לרדוף ולברוח, ואם אנחנו לא עושים את זה אנחנו משלמים מחיר גבוה.

אני אקח את זה מעבר, יש עוד שני מחקרים על פעילות גופנית. אחד, על בתי ספר שמשלבים פעילות גופנית שלוש פעמים בשבוע לפחות - ישנה ירידה דרסטית ברמת הבריונות וההתעללות של תלמידים. מערכות יחסים בבית הספר משתפרות, וגם הציונים, הזיכרון של התלמידים והיצירתיות שלהם. פעילות גופנית גורמת למוח שלנו להיות יותר פלסטי, וזה גם קשור למחקר השני, אנשים שהם פעילים גופנית באופן קבוע מורידים את הסיכון לאלצהיימר ודמנציה ביותר מ-50%. 

מה עוד יש לנו במודל?

האלמנט השלישי הוא אינטלקטואלי. מחקר מעניין שיצא לאחרונה מראה שאנשים סקרנים, ששואלים הרבה ולומדים, חיים יותר. כלומר סקרנות מובילה לבריאות ורמת אושר גבוהה. יש אנשים שאומרים "אני לא סקרן". זה בדיוק כמו להגיד לי "אני לא אוהב אוכל".

אין דבר כזה.

זה בטבע שלנו לאהוב אוכל. אפשר לטעון "אני לא אוהב מלפפון" אבל אתה כן אוהב תפוז או שוקולד. אנחנו סקרנים ואוהבים ללמוד. זה לא אומר שאנחנו אוהבים ללמוד הכל. אנחנו צריכים למצוא את הדברים שאנחנו כן אוהבים לטפח את האינטליגנציה ויכולת החשיבה שלנו. בין אם זה ללמוד ריקוד או להקשיב לפודקאסטים, לראות הרצאות או לקחת קורס.

בסקרנות יש משהו חי, מתלהב. זה ההפך ממה שקורה בדיכאון. אם אנחנו רגע מחברים את זה לאושר אז בדיכאון אנחנו לא סקרנים ומאבדים עניין.

יש קשר חיובי בין עליה ברמת האושר לעליה ביצירתיות ובסקרנות. אנשים נוטים לחשוב הפוך, הם חושבים על אנשים יצירתיים בהיסטוריה, כמו בטהובן או ואן גוך וצרצ'יל - כולם דיכאוניים. הנטייה לחשוב שדיכאון הולך עם יצירתיות.

מדובר באמת באנשים היצירתיים בהיסטוריה, אבל לא הייתה להם דיפרסיה אלא מאניה דיפרסיה. דיפרסיה זה פשוט להרגיש בדיכאון. מאניה דיפרסיה זה לנוע בין דיכאון לאקסטזה. מתי הם היו הכי יצירתיים? מתי ואן גוך צייר את הציורים שלו? מתי סילביה פלאת כתבה את השירים שלה? כשהם היו בהיי. כשאנחנו בדיכאון הדבר היחידי שנרצה זה לא לעשות כלום. אנחנו לא יצירתיים או סקרנים. אושר לעומת זאת, מוביל לסקרנות שמעודדת אושר.

בהמשך לזה, האלמנט הרביעי הוא מערכות יחסים. יש מחקר ידוע שנעשה באוניברסיטת הרווארד במשך 75 שנה. בשנות ה-30 בחנו תלמידים מהרווארד ואנשים שחיו בשכונת המצוקה מסביב לאוניברסיטה. זו היתה קבוצה מעניינת כי היא באמת שילבה עשירים ועניים. החוקרים ממש למדו אותם לעומק; שאלונים, ראיונות, תצפיות, מחקרי מוח ומחקרים פיזיולוגים. אחרי 75 שנה החוקרים שאלו שאלה פשוטה, מה מנבא מספר אחת של האושר? לא היחידי, אלא מנבא מספר אחת. והתשובה הייתה מערכות יחסים אינטימיות, תומכות. לא משנה עם מי כל עוד זו מערכת יחסים תומכת אינטימיות.

שאלו את המשתתפים במחקר הזה שאלה נוספת. מה מנבא מספר אחד לבריאות? שוב התשובה הייתה מערכות יחסים תומכות. יש כאן גם השפעה על הבריאות הפיזית.

אני אשתף שבתקופת הקורונה זה הדבר שהיה לי הכי קשה. בבת אחת אני לא רואה חברים, לא משפחה. אף אחד. רק מי שאני גרה איתו, והוקרתי תודה על שיש לי את המשפחה הקטנה שלי. עכשיו אני מרגישה רגרסיה. הרבה זמן לא דיברתי עם אנשים וקצת קשה לי לעשות את הצעד להיפגש, לדבר. לא בגלל שאני אוהבת אותם פחות, אלא שהנתק טשטש את המשמעות של זה בחיים. זאת המטרה שלי עכשיו. להחזיר את הפגישות עם חברים, לנהל שיחות קרובות, זה ממש חסר לי.

אני מדבר המון על מערכות יחסים ונוהג להפריד בין מערכות יחסים וירטואליות לבין מערכות יחסים אמיתיות. חברים וירטואליים זה לא תחליף לחברים אמיתיים שאנחנו יושבים איתם פיזית. ההפרדה הזו בין הווירטואלי לאמיתי, אין לה כל כך משמעות בתקופת הקורונה.

אז עושים הפרדה אחרת, בין רדוד לעמוק. גם בוירטואלי אפשר ליצור שיחות עמוקות, קרבה ואינטימיות. הורמון האהבה, אוקסיטוצין, מופרש גם כשאנחנו בשיחות וירטואליות. לא באותה מידה כמו פנים מול פנים. ועדיין אפשר לשמור על מערכות יחסים אינטימיות וקרובות דרך המסך.

האלמנט החמישי הוא רגשות. בראש ובראשונה ללמוד להתמודד עם רגשות כואבים, לתת לעצמנו את הרשות להיות אנושי. גם אם זה לא נעים, בעזרת הרגש נוכל ללמוד דברים שיעזרו לחיות טוב יותר. דבר שני, לטפח רגשות נעימים או טובים. למשל הכרת תודה, המחקר הפשוט ביותר מראה שהכרת תודה באופן קבוע מעלה את רמת האושר, הבריאות וההצלחה.

המילה הראשונה שאדם יהודי, או לפחות יהודי דתי, אומר בבוקר היא "מודה". משפט כזה מוזר "מודה אני?" למה לא "אני מודה?" מי שכתב את התפילה כנראה רצה שהמילה הראשונה ביום תהיה הודיה. יש לתודה השפעה על הבריאות שלנו, על הסביבה, על העולם.

אז יש חמישה אלמנטים: רוחניות, גוף נפש, רמה אינטלקטואלית, מערכות יחסים, ורגשות. 

נכון, המודל הזה עוזר לי גם להתקרב לאושר בדרך עקיפה וגם מאפשר לי לבדוק את עצמי. אני יכול לשאול את עצמי בצורה מדויקת שאלה לגבי משהו שמרגיש כללי ואמורפי. במקום לשאול 'למה אני לא מאושר?', או 'איך יכול להיות לי טוב יותר?', אני אשתמש בכלים האלה כדי לדעת 'איזה אלמנט חסר לי?', מה יעזור לי להעלות את רמת האושר.

אושר לא שווה שמחה או הנאה, מדובר במשהו עמוק יותר וחשוב שנשקיע בהבנה שלו. זה אומר שיש יותר ללמוד וזה פחות קל, אולי לפעמים פחות נגיש, אבל יהודית זאת העבודה שלך להנגיש את זה.