כולנו שואפים להיות מאושרים יותר. אנשי מקצוע רבים רוצים לעזור לכם בזה. מאות ספרים נכתבו והצטרפו למטרה החשובה. רק על המדף שמולי ברגע זה אני סופרת 15 ספרים שהמילה ״אושר״ מופיעה בשמם.
זוכה פרס הנובל לכלכלה התנהגותית, פרופסור דניאל כהנמן, מסביר שלמרות כל ההשקעה שלנו, של המדענים, המטפלים בשאלת האושר, יש מלכודת מחשבתית גדולה בדרכינו. המלכודת הופכת את את החשיבה על האושר בהיגיון לכמעט בלתי אפשרית.
המלכודת המרכזית שפוגעת בחשיבה שלנו על האושר היא הבלבול בין החוויה לזיכרון. הכוונה כאן היא לבלבול בין להיות מאושר בחייך לבין להיות מאושר לגבי חייך או עם החיים שלך. אלו מושגים שונים מאוד ובכל זאת הן מקובצים בתוך רעיון אחר - האושר.
דוגמא קלאסית: מישהו מקשיב למוזיקה מדהימה במשך 20 דקות ובסופה רעש חריקה נוראי. האדם מתאר בצורה רגשית - זה הרס לי את כל החוויה.
זה לא נכון, זה הרס את הזיכרון של החוויה. החוויה של 20 הדקות המוזיקליות קרתה כך או כך. אך כל מה שהאדם נשאר איתו הוא הזיכרון של החוויה, והוא אכן נהרס.
אנחנו עשויים לתפוס את עצמינו ואחרים בשני מונחים שונים של ״אני״:
האני ה״חווה״ - הוא חי ומכיר את ההווה, מסוגל לחיות שוב את העבר אבל ביסודו נמצא ברגע הזה. למשל בבדיקה רפואית כשהרופא שואל אותנו ״זה כואב לך כשאני לוחץ כאן?״ (התשובה היא כן).
האני ה״זוכר״ - הוא זה ששומר את סיפור חיינו, הוא זה שזוכר את הציונים, עונה על השאלה ״איך היה הטיול בדרום אמריקה״, או עונה לרופא ״איך הרגשת לאחרונה?״.
האני הזוכר הוא מספר סיפורים מקצועי. הוא עושה זאת באופן אוטומטי - אנחנו לא בונים את הסיפור רק כשמבקשים מאיתנו, אלא המוח שלנו הופך חוויות לסיפורים באופן אוטומטי כל הזמן - כל מה שאנחנו זוכרים מתוך החוויות שלנו הוא סיפור.
כהנמן מביא דוגמא שמבהירה את הקונפליקט בין שני ה״אני״:
במחקר החוויה של שני חולים - חולה א׳ וחולה ב׳ - שניהם עברו בדיקה פולשנית כואבת ביותר- הבדיקה של חולה א׳ נמשכה 10 דקות ואילו של חולה ב׳ 25 דקות. לאורך הבדיקה הם התבקשו לדווח על רמת הכאב שלהם אחת לדקה. חולה ב׳ סבל יותר.
(למתעניינים - הנה גרף).
הנה ההפתעה - חולה א׳ חשב שסבל הרבה יותר בעוד שחולה ב׳ זכר את ההליך הפולשני כחמור יותר. היו להם שני סיפורים שונים לחלוטין. זה קורה כי חלק חשוב מאוד בסיפור הוא האופן בו הוא נגמר. הסיפור של חולה א׳ (שסבל פחות זמן) היה נוראי בהרבה היות והסבל היה בשיאו בסוף.
זהו קונפליקט ישיר בין האני החווה לאני הזוכר.
מנקודת המבט של האני החווה, ברור לנו שלחולה שסבל במשך יותר זמן (חולה ב׳) הייתה חוויה קשה יותר.
מה אפשר עשות עם חולה א׳ הסובל? נעשו ניסויים שהראו שאם מאריכים את ההליך הכואב אך מורידים מרמת הכאב לאורך זמן, החולה חושב שהוא סובל פחות. כך שבעצם גורמים לאני החווה לסבול יותר ולאני הזוכר לסבול פחות - ולחולה יש סיפור טוב יותר לגבי החוויה.
מה מרכיב את הסיפור שאנו בונים?
שינויים
רגעים משמעותיים
הסיום (אצל החולים הסיומת שלטה).
זה נכון גם לסיפורים של האני הזוכר שלנו וגם לסיפורים באופן כללי. (קראו את #20 - כדי ללמוד יותר על הסיפור שלכם)
האני החווה חי את חייו בצורה מתמשכת, אנחנו חווים אינסוף רגעים, שרובם המוחלט אובד לנצח. האני הזוכר שלנו פשוט מתעלם מרובם. למרות זאת, אנחנו עדיין חיים בתחושה שהחוויות שלנו, מה שקורה בהווה - אלו הם חיינו - מה שאנו יוצקים לתוך הזמן שלנו הוא החשוב ביותר. אך זה לא הסיפור שאני הזוכר שלנו שומר עבורינו.
ההבדל הגדול ביותר בין האני החווה לזוכר הוא ההתייחסות למימד הזמן -
מנקודת המבט של האני החווה, אם יש לך חופשה, והשבוע השני בה טוב כמו הראשון, אז החופשה בת השבועיים היא פי שתיים יותר טובה מהחופשה בת השבוע. זה לא עובד ככה אצל האני הזוכר. לאני הזוכר, חופשה בת שבועיים היא בקושי יותר טובה כי אין זכרונות חדשים שנוספים, זהו המשך של אותו הסיפור. לזמן יש השפעה מאוד קטנה על הסיפור שלנו.
האני הזוכר עושה יותר מלזכור ולספר סיפורים. הוא זה שלוקח החלטות. אם חולה עבר את שני ההליכים הכואבים, אילו מהם לדעתכם הוא יבחר לעבור שנית? את זה שיש לגביו זכרון פחות רע. לאני החווה שלו אין קול בבחירה הזאת.
אנחנו לא בוחרים בין חוויות, אנחנו בוחרים בין הזכרונות של החוויות.
גם כשאנחנו חושבים על העתיד, אנחנו לא חושבים עליו בתור אוסף החוויות, אלא בתור הזכרונות הצפויים לנו.
בעקרון אפשר לומר שזוהי ״עריצות של האני הזוכר״, שגורר את האני החווה לחוויות שהוא בכלל לא צריך. יכול להיות שבבחירת חופשות זה הרבה פעמים המקרה. אנחנו רוצים ״לשרת״ את האני הזוכר - איזו חופשה תספק לנו את ״הזכרונות הכי טובים?״.
נשאלת פה שאלה אמיתית - למה אנחנו נותנים כל כך הרבה משקל לזיכרון בהשוואה למשקל לחוויות שלנו?
כהנמן מציע ניסוי מחשבתי: דמיינו שבסוף החופשה הבאה שלכם, כל התמונות ימחקו ותקבלו סם שכחה, כך שבעצם לא תזכרו דבר. האם עדיין הייתם בוחרים באותה החופשה?
אם לא - קיים עימות בין שני ה״אני״ שלכם - וקשה מאוד לפסוק בינהם. אם נחשוב במונחים של זמן - נקבל תשובה אחת, ואם נחשוב במונחים של זכרונות נקבל תשובה אחרת.
שני האני מייצגים שני מושגים של אושר.
אם נשאל את האני החווה - מדובר בסה״כ הרגעים המאושרים בחייו, האם האדם ״חי באושר?״
אם נשאל את האני הזוכר - זו שאלה אחרת לחלוטין - מדובר בסיפוק ומידת שביעות הרצון של האדם כאשר הוא חושב על החיים שלו (מה שעשה, השיג, צבר עד כה).
במחקר, ההבחנה בין השניים הולכת וגוברת, והמסקנה רק מתחזקת - מדובר בשני מושגים שונים לחלוטין. הקשר בין האושר של האני החווה לאני הזוכר הוא נמוך, כלומר לדעת כמה מישהו מרוצה מהחיים שלו, לא ילמד אותנו הרבה על כמה הוא חי את חייו באושר.
בסיפור של האני המאושר - בעיקר איכות החיים חשובה, המטרות שלנו חשובות.
בחוויה של האני המאושר - בעיקר היותינו עם אנשים שאנו אוהבים היא חשובה.
כך שאם אנחנו רוצים להגביר את האושר של כל אחד מה״אני״ - נעשה דברים שונים לחלוטין. אנחנו לא מתייחסים לאותם הדברים כשאנחנו חושבים על החיים שלנו וכשאנחנו חיים באמת.
לחצו כאן כדי לצפות בהרצאה של דניאל כהנמן (זה כדאי).
אולי קרה לכם פעם, שהרגשתם לא מאושרים, אבל כשהסתכלתם על החיים שלכם אמרתם ״אין לי שום סיבה להרגיש ככה״. היום למדתם מה מסביר את ההבחנה הזו. (קראו על התפקיד של רגש חיובי בהווה)
לאילו מצבים בחיים זה עוד מתקשר אצלכם?
אצלי עלה בעיקר הניסיון שלנו לעשות ״אידיאליזציה״ בסוף החוויות שלנו - אולי זה מתוך ניסיון לשרת את ״האני הזוכר שלנו״?
נסו לשים לב השבוע האם האני הזוכר מקבל גם בשבילכם את ההחלטות.
שווה לקרוא שוב את ״מי באמת מאושר יותר״ ולחשוב איזה ממנבאי האושר נכון לכל ״אני״?
שלכם,
יהודית
רוצים לעזור ל״אני החווה״ שלכם להיות מאושר יותר?
Comments