היכונו, אסימון נופל בדרך אליכם. איך אנחנו משלים את עצמינו ברגעים הכי מחושבים שלנו?
כשאתם מסיימים אימון כושר קורע, גאים ומרוצים, גדל הסיכוי שתפנקו את עצמכם בפיצה? (הרי הרווחתם אותה ביושר).
חגרתם חגורת בטיחות? כנראה שתרשו לעצמכם לנהוג מהר יותר ולקחת פניות חדות יותר.
ובטח ראיתם פעם ״מישהו אחר״ אוכל המבורגר ומזמין דיאט קולה בצד?
או שלא עישנתם יום שלם ומצאתם את עצמכם מורידים בקבוק יין לבד בערב?
מה קורה איתנו, אנחנו הגיוניים?
מחקר שעקב אחר קונים בסופר קלט תבנית ברורה: הניחו שקית עלים של נבטוטים אקראיים בעגלה ותגדילו את הסיכוי למצוא גם חבילת גלידה מונחת לידה. ובעצם, כמה שאתם יותר משתדלים להיות ״בריאים״, כך עולים הסיכויים שלכם לחטוא.
זה אמנם לא קורה לנו בצורה מודעת, אך מחקר פסיכלוגי עשיר מעמת אותנו עם האמת: כשאנחנו עושים פעולה שנתפסת כחיובית עבור עצמינו (כמו לאכול סלט, לא לעשן, לעשות ספורט, להתנדב), אנחנו צוברים ביטחון ומשחררים קצת את הרסן על מה שבדרך כלל אנחנו תופסים כלא כדאי (אוכל משמין, חומרים ממכרים, סקס לא בטוח, נהיגה פרועה…).
כך שמאמץ לכיוון ״האני הטוב שלכם״ עשוי להסתיים באיזון עם ״האני הפחות טוב שלכם״.
לתופעה הזו אתם יכולים לקרוא בשמה המקצועי, ה- Licensing effect, או בתרגום קל: אפקט האישור העצמי.
זהו האישור הלא לגמרי מודע שאתם מעניקים לעצמכם על ההשתדלות - לעשות משהו קצת פחות טוב, ובעצם לחזור לסורינו.
הוגי התופעה, פרופסור אוזמה קאהן וראבי דהאר, מסבירים את זה ברור: יש לנו תדמית יציבה למדי של מי שאנחנו. כמה אני נדיבה או קמצנית, אגואיסטית או אלטרואיסטית, אימפולסיבית או מאופקת, טובה או רעה, אוכלת בריא או מתחזרת. כשאחת ההחלטות שאני מקבלת מתרחקת יותר מידי מהתפיסה שלי את עצמי, באופן אוטומטי אני אפצה על זה בפעילות משלימה.
דמיינו את זה ממש כמו מטוטלת. הנה היא:
בחיים כמו בחיים, מטוטלת לעולם תחזור:
ובסוף אנחנו ניראים כך:
התופעה הזו מתבטאת בחיים שלנו בעדינות ערמומית: נזמין עם ההמבורגר שלנו סרט ירוק בצד, ונרגיש שעשינו את האיזון בין הכיף לבריאות.
מעניין לדעת על מחקר שמצא שדווקא האנשים עם הכי הרבה משמעת עצמית וכוח רצון הם הפגיעים ביותר לאפקט הזה. הם בטוחים ביכולת שלהם להתנגד לפיתוי, כך שעצם זה שהם יודעים שישנה אפשרות בריאה מאשרת להם להתפנק, אבל רק הפעם - ולפחות באופן תיאורטי, לפצות על זה בפעם הבאה.
הדבר הזה הולך עמוק לתוך ההחלטות שאנחנו מקבלים. במחקר שאלו אנשים ״מודעים משקלית״ כמה קלוריות יש במאכלים שונים. כשהראו להם המבורגר, הניחוש הממוצע היה 734 קלוריות, כשהראו להם את אותו ההמוברגר בדיוק אך עם מקלות סלרי לצידו, הניחוש הממוצע ירד ל-619 קלוריות. זה לא חישוב רציונאלי, זה אפקט האישור העצמי.
במחקר נוסף, אנשים שחשבו שקיבלו ויטמין C (אך בפועל קיבלו כדור פלצבו), עישנו הרבה ויתר סיגריות בהשוואה לאלו שידעו שמדובר בכדור פלצבו. והדוגמאות הן אין סופיות.
איפה בחייכם הפרטיים אתם נותנים לעצמכם את האישור העצמי?
איפה אתם מוצאים את עצמכם לוקחים יותר סיכון או מקבלים החלטות לא אידיאליות? בספורט, נהיגה, תזונה, פעילות חברתית, איכות הסביבה או בלימודים? אז האם כל הסיפור הוא משחק סכום אפס? במקרה הטוב אולי. הבעיה היא, שההתנהגויות והפיצויים שאנו מעניקים עליהן, הם לאו דווקא הפוכים ושווים בעוצמתם.
רב ההחלטות שאנחנו מקבלים הן מעורפלות.
כך שלרב, אנחנו משווים בין היתרונות הלא ברורים של המאמץ שלנו לחסרונות הלא ברורים של הפיצוי ההתנהגותי שלנו.
כי האימון הקורע לא בהכרח בריא באותה עוצמה שבה 7 סיגריות מזיקות. וקצת ויטמין סי כנראה לא יגן עליכם מאוכל לא מזין. ואולי הזבל שהרמת מהרצפה שבוע שעבר לא מאזן את מאות הסיגריות שהשלכת על הכביש כל חייך.
עכשיו שנפל האסימון אפשר לשאול - אז איך נצא מהמטוטלת הזו, אל עבר התקדמות?
1. הדבר המרכזי שאני מציעה הוא להתמקד באורח חיים בריא, ולא ברדיפה אחר המטרה ״להיות בריא״. וזה לא רק הבדל סמנטי. כבר דיברנו לא פעם על החשיבות של הרגלים. כשאנחנו מטפחים דרך חיים, אנחנו לא נדרשים לכל כך הרבה מאמץ והצורך שלנו ״לפצות״ משתנה. אנחנו בעצם מזיזים את נקודת הייחוס שלנו, לאט לאט.
המחקר הזה הראה שכמה שאנשים הורידו יותר משקל בשבוע אחד, כך הם הרזו פחות (או אפילו השמינו יותר) בשבוע שאחריו. התבנית הזו ירדה בהרבה כשאנשים התמקדו בשינוי הרגלים והתנהגות האכילה שלהם ולא במטרה להגיע למשקל יעד מסוים או לשפר את המראה שלהם.
2. שיטה נוספת היא להסתכל על כל החלטה על פי יתרונותיה וחסרונותיה בנפרד. החליטו אם לשתות את הבירה הנוספת ללא תלות ביום הקשה שהיה לכם. החליטו אם לעשות ספורט בלי קשר לכמה אכלתם אתמול.
מחקרים מראים, שכשנותנים לאנשים את האפשרות לפצות אחר כך, הם יתכננו לעשות כך ובסופו של דבר - לא יפצו. זוהי אשליה. נתנו לאנשים אפשרות לבחור פעמיים בין עוגיה ליוגורט דל שומן בהפרש של שבוע. המחקר הראה שאלו שבחרו להתפנק עם העוגיה בשבוע אחד, לא פיצו על זה בסופו של דבר שבוע לאחר מכן עם היוגורט.
כך שאם בא לנו לחטוא קצת, להתפנק - זה בסדר.
מה שכן, עדיף לנו לא למכור לעצמינו אשליות שנתקזז על זה אחר כך.
עכשיו כשאתם מכירים את האפקט, הציבו סטנדרט גבוה לקבלת ההחלטות שלכם, ובנו הרגלים בריאים כדי לא להצטרך להחליט, אלא פשוט לעשות.
אחרי שחשבתם, תנו דקה ללקט מבדר ביותר מסיינפלד שמדבר בדיוק על זה - ״Even Steven״.
מחכה לשמוע מה דעתכם, במייל או בפייסבוק, תודה רבה על התגובות שלכם, זה עושה לי את היום.
שלכם,
יהודית
עוד כתבות על איך שהמוח שלנו משלה אותנו:
Comments