הערכה עצמית גבוהה יותר - נשמע כמו משהו שלא יכול להזיק. ואכן, גדודים של מורים, הורים וחברים, עטים להגביר את ההערכה העצמית שלנו ברגעים קשים. גם אנחנו, מלאי כוונה טובה, רוצים לעזור לחברים או לילדים שלנו להגביר את ההערכה העצמית שלהם בעזרת מחמאות ועידודים. כשאנחנו מחפשים באינטרנט ״איך להגביר הערכה עצמית״ אנחנו נתקלים בדי הרבה בעצות כמו - לפתוח את הבוקר בכמה דקות של ״אני מיוחדת. אני יפה. אני מדהימה״ מול המראה. אם לא זה, אז הרבה תרגילים מנסים לטפח אצלינו אהבה עצמית כהרגל.
אבל רגע לפני שאתם ממהרים לטפוח לקרובים או לעצמכם על האגו, תזהרו לא ליצור את האפקט ההפוך. הצידוקים שאנחנו מוצאים למחמאות (לעתים ריקות מתוכן) שאנו נותנים, מסתובבים סביב הרעיון שבסה״כ עדיף לבנאדם שתהיה לו הערכה עצמית גבוהה יותר, אז למה שלא נעשה כל מה שצריך כדי להעלות אותה ונחמיא לו כשרק אפשר? [קראו גם על החשיבות של המאמץ למול התוצאה]
אבל אם אתם זוכרים את עצמכם, אי שם בגן חובה כבר קלטתם שהגננת אומרת לכל הילדים שהם הילד הכי מיוחד. ודי מהר למדתם להתעלם מהחנופה הזו, שלפיה אתם הכי והכי והכי הכל. זה לא מרגיש כנה וזה עובר לידינו.
הנה סיפור קלאסי שממחיש את זה: אתם אנשים חכמים, סקרנים ויצירתיים, אתם די נהנים מהלימודים ואתם גם מצליחים בהם, עד שזה מגיע להצגות מול קהל. פרזנטציות הן מנת ההשפלה הקטנה שלכם. אתם עולים מגמגמים, שוכחים מה רציתם לומר וגרוע מזה - נהיים אדומים ומתחילים לדבר כל כך מהר עד שבכלל לא מבינים אתכם. משה החבר הכי טוב שלכם, דווקא נולד לעמוד על במות, להציג ולהסביר. כשהמרצה מודיע שהולך להיות כנס בו התלמידים המצטיינים יציגו את עבודותיהם, משה לוחש שכדאי שתנסו להתקבל יחד.
אחרי משא ומתן כבד, איכשהו אתם משתכנעים שהפעם זה יהיה שונה: אנשים בקהל לא יכירו אתכם, תהיו פחות מובכים וגם יהיה לכם מספיק זמן להתאמן, כך שתהיו באמת מוכנים להצגה. גם אבא שלכם מעודד אתכם להשתתף ולשפר כך את כישורי העמידה שלכם מול קהל. בחוסר חשק אתם מתחילים להתאמן לקראת האירוע ואתם אפילו משתפרים מעט. והיום, היום הגורלי הגיע. משה ואתם על הבמה. קבוצת אנשים ספקטיים מסתכלת עליכם בעיניים חצי מגולגלות. ברגע קטן ההתרגשות הקטנה שאימצתם הופכת לסרט אימה. אתם שוכחים את תחילת ההרצאה, מתחילים מהאמצע, מנסים להצחיק תוך כדי. אף אחד לא צוחק. אבא בקהל מנסה לכתוב לכם מסרים כמו ״תעמדו זקוף!״ על מחברת ספירלה ולהרים אותה גבוה.
אתם רק מתפללים שזה כבר יגמר ובסוף אתם פשוט לוקחים את הערות הטקסט שלכם, עומדים ומקריאים כמה שיותר מהר בלי ליצור קשר עין עם אף אחד. אתם רצים החוצה כשאתם אדומים, מזיעים ומתנשפים. אתם מסכמים בינכם לבין עצמכם את החוויה כ״איזה כישלון חרוץ!״. אחריכם יוצאים משה ואבא. משה מחייך חיוך קל ואומר: ״היית ממש טוב! היית מעט חסר ביטחון אבל רואים שאתה מבין על מה אתה מדבר וחוץ מזה תמיד אפשר להשתפר״. אבא מוסיף: ״כן, איזו גאווה! עמדת מול חמישים אנשים, זה מראה כמה אומץ יש לך. שנה הבאה יהיה אפילו יותר טוב!״.
אתם מסתכלים בשוק ואומרים: ״על מה אתם מדברים? זה היה מזעזע. אני לא מאמין שניסיתי בכלל, צריך להודות בעובדות שאני פשוט אפס״. אביכם לא מתייאש ואומר: ״מבחינתי זה היה טוב בדיוק כמו האחרים, חשוב שתגיד לעצמך שהיית טוב ובפעם הבאה יהיה עוד יותר טוב.״
כוונות טובות ביותר. ביצוע לא מזהיר. שניהם רצו לעזור לכם להרגיש טוב יותר, וכמו רבים אחרים בחיינו, הם בחרו לחזק את ההערכה העצמית הפגועה שלכם באמצעות חשיבה חיובית רדודה של התעלמות מהמפלה שחוויתם וחיזוק ה״צדדים הטובים״. הם רצו לומר לכם דברים נחמדים כדי להקהל על הכאב. אבל זה רק הזיק - הרי אתם לא פתי שאפשר לטייח מולו אמת לא נעימה. הגישה הזו רק מחלישה אותנו עוד יותר וגם מורידה מהאמינות של אהובינו בעיננו.[קראו גם למה לא כדאי לשקר בשום מקרה] לנסות להגביר כך את ההערכה העצמית, מפספס את המשמעות האמיתית של הערכה עצמית.
הערכה עצמית = הצלחה / ציפיות
לפני יותר ממאה שנה, כתב ויליאם ג׳יימס, אבי הפסיכולוגיה המודרנית את הנוסחה הזאת. הוא טען שכמה שאנחנו מצליחים יותר, וכמה שהציפיות שלנו נמוכות יותר, כך גדלה ההערכה העצמית שלנו. אנחנו יכולים להרגיש טוב יותר לגבי עצמינו אם נצליח יותר בדרכינו בעולם, או לחלופין אם נקצץ בציפיות שלנו.
מאז מחקרים הראו, שגם במקרים של ציפיות גבוהות וכתוצאה מכך הרבה אכזבות, הדבר לא משפיעה על ההערכה העצמית לאורך זמן. דווקא אנשים שמנסים יותר, גם אם הם נופלים בדרך, מעלים את ההערכה העצמית שלהם. הסיבה לכך נעוצה בזה שאנשים שמנסים הרבה בסופו של דבר גם מצליחים. מעבר לזה, יש בכך אמירה שהם מסוגלים להתמודד. כאשר אנו מנסים, אנו מתבוננים בעצמינו מתנהלים בעולם ומגבשים כך תפיסה לגבי עצמינו. [קראו עוד על חשיבותו של הצעד הראשון]
בכל מקרה, יש כאן שתי רמות שעלינו לשלב ביניהן. מצד אחד הערכה עצמית היא מצב רגשי כמו שביעות רצון, סיפוק וכו׳ ומצד שני צריך להיות לה איזשהו עיגון במציאות, במידת ההצלחה של המגעים שלנו עם העולם. שני ההיבטים - להצליח ולהרגיש טוב מדגישים את הצד החיובי של ההערכה העצמית, אך הם קשורים זה בזה בצורה ישירה. ניסיון לגרום לאחרים (או לעצמינו) להרגיש טוב ללא קשר למציאות, יכול להיות אף מזיק. הפסיכולוג נתנאל ברנדן, אחד ממובילי התנועה להערכה עצמית הגדיר הערכה עצמית כך:
ביטחון ביכולת שלנו לחשוב על האתגרים של החיים ולהתמודד איתם (הצלחה).
ביטחון בזכותינו להיות מאושרים, להרגיש מוערכים, לעמוד על הצרכים שלנו ולהינות מפירות המאמצים שלנו (הרגשה טובה).
אין ממש שיטה יעילה שמקנה הרגשה טובה, בלי לטפל קודם בהצלחה בשטח. תחושה של ערך עצמי, היא תופעת לוואי של התמודדות עם אתגר, הצלחה בעבודה, התגברות על תסכול וניצחון.הערכה עצמית היא תוצר לוואי של הצלחה במציאות. כשאנחנו מעריכים את עצמינו, אנחנו גם מעודדים הצלחה נוספת.
אין ספק שזה נפלא להרגיש הערכה עצמית גבוהה, אבל הניסיון להגביר תחושת הערכה לפני שבונים אינטרקציה מוצלחת עם העולם, מבלבל לחלוטין בין אמצעי למטרה. אי אפשר להפריד בין ההרגשה הטובה לבין מה שאנחנו עושים. כאשר אנו בוחרים לטפח את הצד הרגשי של ההערכה העצמית מבלי לשבור את חוסר התקווה והפסיביות, אנחנו לא משיגים דבר. אם אתם או חבריכם מרגישים שאתם לא שווים כלום, חסרי ערך וחשים חוסר ביטחון, זה כנראה רמז לזה שאתם מרגישים שהמגע שלכם עם העולם לא מתנהל כמו שצריך. ברגע שהמגע עם העולם ישתפר, זה ייקלט וזה יגרום להרגשה טובה.
מאות מאמרים על הערכה עצמית מלאים בממצאים על הקשר בין הערכה עצמית לתפקודם של ילדים: לילדים מכוערים - הערכה עצמית נמוכה, המצליחים - נהנים מהערכה עצמית גבוהה, לאנשים מדוכאים - הערכה עצמית נמוכה, ספורטאים - בעלי הערכה עצמית גבוהה, לילדים שנכשלים במבחנים - הערכה עצמית נמוכה ועוד ועוד.
אבל האם הכישלון גורם להערכה עצמית נמוכה או שהערכה עצמית נמוכה היא הגורם לכישלון?
אין כמעט ממצאים המראים שהערכה עצמית, היא הגרם לתחושת ההצלחה. נהפוך הוא - הערכה עצמית היא תוצאה של כל מגוון ההצלחות והכישלונות האפשריים. אם הערכה עצמית היא תוצאה של הצלחה או כישלון, ולא הסיבה לכך, אפשר לחשוב על זה שהולך להיות קשה להקנות אותה באופן ישיר.
אם אנחנו כהורים, חברים, בני זוג, מורים, נעודד את היבט ההצלחה של ההערכה העצמית, נשיג בהמשך גם את הצד הרגשי, זה שלא ניתן להקנותו באופן ישיר.
אנחנו לא צריכים לעודד אחת את השני במקומות לא כנים, רק כדי להרגיש טוב, אנחנו יכולים להקנות אחד לשני כישורים שיעזרו לנו להצליח במציאות: איך ללמוד, להתאמן יחד, איך להסתדר באתגרים שונים ולקחת על עצמינו אתגרים חדשים שיעזרו לנו לבנות הערכה עצמית.
Comentarios