מוצרט. מנגנן על הפסנתר מאז שהיה ילד ובאיזשהו שלב מתחיל עם יצירות משובחות. האם הוא היה כישרון מלידה או שהוא למד מהאנשים הנכונים, בזמנים הנכונים ובכמויות הנכונות?
השאלה הזו רלוונטית ביותר לאיך שאנחנו תופסים את עצמינו ואת האפשרויות שלנו בעולם, היא משפיעה על ההחלטות שנקבל ועל כמה נאמין בעצמינו.
כמה פעמים צץ אצלכם איזה קול בראש בסגנון: ״אין לי כישרון מוזיקלי״, ״אין לי קליטה לשפות״, ״אני לא מתמצאת במרחב״ (עם זה אני מזדהה במיוחד),״אני לא טובה בדייטים״
ועוד ועוד ועוד. כמה פעמים הקול הזה השפיע על איך שהתנהלתם במציאות וכנראה מנע מכם לא מעט הזדמנויות ואפשרויות התפתחות?
אנו נוטים להערכת יתר של תפקיד הכישרון המולד, הטבעי והמהיר בחיינו, ובסופו של דבר התפיסה הזו מגבילה אותנו. הפסיכולוג הנודע אנדרס אריקסון הוא הנציג של הגישה שבאה לנפץ את המיתוסים שתלינו בכישרונות שיש לנו או אין לנו: אנחנו לא נולדים עם כישרון, אנחנו מתהווים לתוך כישרון.
קחו למשל את ביונסה. לכו 20 שנה אחורה, כבר אז היא הייתה משקיעה שעות מטורפות בלימודי ריקוד ושירה. עוד דוגמא היא כוכב הספורט טייגר וודס, שהשקיע באימוניו אין ספור שעות. קחו כל דמות אחרת מוצלחת בעינכם, ותעשו עליה מחקר קצת יותר מקיף. אנחנו מתחילים להבין שמאחורי ההצלחה שלהם עומדת המון המון (המון!) עבודה. שהדרך אל הפסגה כוללת בעיקר השקעה, עבודה, התמדה ומעורבות גבוהה במה שאנחנו עושים.
אריקסון טוען כי מי שיתאמן בצורה אינטנסיבית וידבוק בשיטות למידה יעילות, יוכל להגיע מאוד מאוד רחוק, אלא אם הוא מוגבל מהותית בצורה שכלית או גופנית. הדבר הזה נכון לשחקני שח, לספורטאים, שחקנים, מוזיקאים, אלופי זיכרון, זמרים ועוד. בספר החדש שלו, ״השיא״ - הסודות ממדע המומחיות, מנפץ אריקסון כמה מהמיתוסים שיש לנו לגבי כישרון ומסביר את הדרכים להישגים גבוהים ולמומחיות. [קראו את זה אם אתם מרגישים כמתחזים כשאתם מצליחים]
לפי אריקסון, הנוסחה להפוך למומחה היא לתרגל משהו מעל ל-10 שנים, כ- 3 שעות ביום. כל אחד יכול. כשאני קראתי הייתי ספקטית, מאוד, אך אריקסון הוא במקרה גם פרופסור באוניברסיטת פלורידה, והוא החליט לבדוק את ההנחות שלו בעזרת מחקר מדעי. אותי זה שכנע יותר, ובעיקר פתח לי אפיק מחשבה חדש.
באחד המחקרים, נבדקו 30 כנרים מהאוניברסיטה לאומניות שבברלין. כדי להתקבל לאוניבריסיטה, הנגנים היו צריכים להיות מוזיקאים טובים מהממוצע. החוקרים חילקו את הכנרים ל-3 קבוצות על פי רמות הביצועים שלהם:
1. טובים (מורי בית הספר יעדו אותם להיות מורים למוזיקה)
2. יותר טובים
3. והכי טובים (שהיו עתידיים להיות חלק מתזמורות בינלאומיות)
פסיכולוגים דירגו את הנגנים על סמך מדדים רבים ואחידים, החל מההכשרה שלהם ועד שגרת האימונים היומית שלהם. הם ציפו למצוא הבדלים משמעותיים בין הקבוצות האלו. ההבדל המשמעותי היחיד שמצאו בין הקבוצות היה במספר השעות שהתאמנו לבדם. עד לגיל 18 התאמנו האמנים ה״הכי טובים״ (קבוצה מספר שלוש) יותר מ-7400 שעות בממוצע. הקבוצה השניה (קבוצת ה״יותר טובים״) התאמנה 5300 שעות בממוצע עד לגיל 18. הקבוצה הראשונה, קבוצת ה״טובים״, שיעדו אותם להיות מורי מוזיקה, התאמנה בממוצע ״רק״ 3400 שעות עד לגיל 18.
תוצאות דומות נמצאו גם במחקרים על אמני זיכרון, ספורטאים מצטיינים, ואנשים שמחשבים במהירות שיא, כפי שמתאר אריקסון בספרו. בספר מוצעת אסטרטגיה שיכולה לעזור לנו להיות מומחים ובעלי מסוגלות אמיתית. הוא קורא למושג ״למידה מודעת״.
1. אתגרו את עצמכם: מי שמחפש הצלחה, צריך לעזוב את אזור הנוחות בצורה קבועה ולהמשיך לאתגר את עצמו כל הזמן. בכל פעם שהאתגר הופך להיות טבע שני, מגבירים.
2. חפשו מורים טובים: קשה בלי מורים טובים. זה יכול להיות פדגוג טוב או מומחה בתחום, באופן אידיאלי כדאי שזה יהיה שניהם באותו האדם. אריקסון מציע לנו גם להיות המורים של עצמינו, זה יותר קשה, אך אנחנו יכולים לאתר טעויות והצלחות ולתקן את עצמינו.
3. בחרו את המינונים הנכונים: צריך להתאמן כל יום, אך רק למשך הזמן שאתם מסוגלים באמת להתמקד בו. ברגע שאנחנו שמים לב שהריכוז כבר לא עימנו, כדאי לסיים את האימון.
4. צרו סביבת למידה: כדאי למנוע הסחות והפרעות ולדאוג לתנאים פיזיים ורגשיים טובים: שינה טובה, אוכל בריא, וכמובן לנתק הסחת דעת כמו וואטסאפ בזמנים ממוקדים.
5. התגברו על המונוטוניות: גם אריקסון לא מכיר מתכון נגד שיעמום וחד גוניות. ה״סכנה״ בהתמחות בתחום מסויים, היא שאנחנו מסתגלים ולכן משתעממים במהרה. השיעמום מגביל אותנו. דרכים להפגנת המונוטוניות יכולות להיות שינוי סביבת עבודה, עבודה עם חברים, הגברת האתגר, הפסקות חוויותיות ועוד.
אריקסון טוען שאין דבר כזה כישרון מוזיקלי או כישרון לשחמט מלידה. אומים יותר קל לנו ללמוד בגיל צעיר בגלל הגמישות המוגברת של המוח, ולהפוך כך למומחה בגיל צעיר יותר, אך גם מבוגרים ואף זקנים מסוגלים להפוך למומחים על פי אריקסון. כשאנחנו מתרגלים אנחנו יוצרים קשרים חדשים בין רשתות תאים במוח שלנו. הפלסטיות, הגמישות של המוח שלנו אינה מסתיימת בגיל מסוים ומאפשרת לנו להמשיך ללמוד וליצור את הכישרון שלנו בכל שלב.
המסקנה המרכזית שעולה כאן, היא שאחד הדברים המהותיים להתקדמות שלנו, היא ההתמדה. כדאי לנו לתת פחות חשיבות לנקודת הפתיחה, הכישרון הטבעי, ויותר להשקעה שלנו. בכל מקרה, התמדה יכולה לעזור לנו להתקדם בכל תחום שנרצה. אין ספק שהתיאוריה שאריקסון מציע שנויה במחלוקת, וגם אם אתם לא הולכים להסכים איתו לגמרי, אני בטוחה שזה מעלה שאלות מעניינות למחשבה, כמה אנחנו מגבילים את עצמינו בגלל התפיסה שלנו את מה שיש לנו ואת מה שאין וכמה אנחנו מוכנים להשקיע כדי להיות באמת טובים במה שאנחנו עושים?
שלכם,
יהודית
מדהים. ממש נהנתי לקרוא. תודה רבה.
לדעתי בסופו של דבר המציאות מאוד ברורה בנושא הזה אם אתה באמת מנסה להקשיב.
מייקל פלפס (זכה ב8 מדליות זהב באולימפיאדה אחת) למשל מסביר שכמה שבועות/חודשים לפני התחרות הוא היה עושה ארבעה אימונים ביום.
אם תנתח כל מצטיין בתחומו תראה בצורה חד משמעית שההתמדה שלו ורכישת הניסיון על גבי שנים היא זו שהקנתה לו יכולת עולמית שכזאת. ז"א, אתה פשוט רואה שזו התודעה של כל האנשים הכי מצליחים. זה לא אומר שזו האמת, אך מצד שני אני לא רואה סיבה טובה לפקפק בדפוס הזה. עצם התודעה מעידה על האמת. אין שום אינטרס לסלף את האמת.
מה שהופך מצוין למצוין יותר תלוי בכל מיני פרמטרים אישיים ומקצועיים (זה כזה פשוט).
מאמץ מתמיד של שנים (נסיון)…